"עלייתו של האביר האפל" – ביקורת #1
"עלייתו של האביר האפל" הוא מותחן פעולה אדיר, וכמעט מפתיע שהצליח להתעלות על הציפיות העצומות שלי. הבמאי והתסריטאי כריסטופר נולן זונח כאן את העיסוקים הפסיכולוגים המעמיקים-יותר שאפיינו את מרבית סרטיו, ומזקק את בחינת האנושות שלו לאלמנט אחד ויחיד: כוחה של תקוה. התוצאה אמנם מופחתת הפתעות ותסבוכות עלילתיות שהיו דומיננטיות מאד בסרטו הקודם בטרילוגיה, אך בתמורה מועצמת באימה ובפחד מפני הגיבור הרע שנראה במבט ראשון כי יש לו הכל: חכמה וכוח פיזי בלתי נדלה.
הבמאי כריסטופר נולן הוא אחד הקולנוענים הצעירים הכי מוצלחים שחיים כיום על פני האדמה. הוא בלט עוד עם "ממנטו" (2000), אך הפריצה הגדולה למיינסטרים הגיעה עם "אינסומניה" (2002) שבו כיכב אל פאצ'ינו. בעוד גיבורי הקומיקס פנו בקולנוע לבידור משפחתי ("אקס-מן", "ספיידר-מן", "הענק" ו"סופרמן חוזר"), איש העטלף קיבל מאולפני האחים וורנר את הטיפול שעבד מצוין בקומיקס: פניה לתוך האפלה. "באטמן מתחיל" (2005) של נולן הציג רף חדש: קולנוע מבוסס קומיקס שכולו דורך בין גבולות ההיגיון בלבד. שום נשיכות עטלף ושום קרינות רדיואקטיביות. כל מה שקורה לברוס וויין אמנם בדוי, אבל אפשרי בתחומי המציאות, ומעצב אותו להיות דמות אביר אפל ומתבודד.