"בלייד ראנר 2049" – ביקורת
קשה לי לזכור את מספר הפעמים בהם כתבתי על כמה מאוסים הסיקוולים ההוליוודים (כמו לכל כך הרבה כותבים אחרים). זה לא שכל כך מפריע שלועסים חומרים מוּכרים שוב ושוב או ש'הורסים' לי את הילדות. מה שמפריע לי זה שיוצרים שאני אוהב עוצרים מהעשייה המעניינת שלהם לטובת הציניות ההוליוודית הנצלנית. ולכן כשהכריזו על הפקת "בלייד ראנר 2049", 35 שנה אחרי שיצא "בלייד ראנר" – שכבר הספיק להפוך לקלאסיקה מודרני – הייתי חצוי. גם אף פעם לא התחברתי לסרט (זה לא שאני חושב שהוא לא טוב, אבל הוא לא בטופ שלי) כך שלא חיכיתי לו יותר מדי.
הוקל לי כשהתגלה שאת מקומו של רידלי סקוט, שביים את המקור, תופס דני וילנב. אני תופש מסקוט במאי סביר במקרה הטוב שרק מידרדר עם השנים. ובכלל, הוא האח הפחות מוצלח לבית סקוט (תנצב"ה טוני). לעומתו, וילנב הוא אחד הבמאים הכי מעניינים הפועלים היום והסרטים האחרונים שלו (בינהם "המפגש" ו"סיקאריו") היו יצירות עוצמתיות שיוצרות מתח תמידי ומוציאה את המיטב מהשחקנים שלו. לצערי מה שקיבלנו זה רפליקנט של הסרט המקורי: סרט מרהיב בעשייה שלו אבל ריק לגמרי ולא מעניין.











