"אחותנו הקטנה" – ביקורת
יש מסטיקים שלעסתי במשך שעתיים שהיה להם יותר טעם מאשר לסרט היפני בן 128 הדקות האין-סופיות "אחותנו הקטנה". כמעט בזבוז אנרגיה לכתוב ביקורת על הסרט הסתמי הזה שהתחרה בפסטיבל קאן השנה. אני כמעט מרחם על השופטים שהיו שם השנה ונאלצו לצפות בו ובעוד אסונות מסרטי השנה. יחד אתו היו בתחרות "הלובסטר", סרט טוב אך רחוק ממעולה של גיורגוס לנתימוס ("שיני כלב"), וחמישה סרטים נוספים שראיתי, ששומר נפשו ירחק מכל אחד מהם: "סיקאריו" האמריקאי המשעמם, "אמא שלי" האיטלקי הגרוע, "המתנקשת" הטייוואני המרדים, "השקט שבפנים" שהיה צריך להיות רומן ולא סרט ו"ערכו של אדם" הצרפתי שמביא את החיים כדרמה משעממת לשיאה ונזכרתי בו בזמן הצפייה בסרט היפני הזה.
אמנם, לעומת "ערכו של אדם", ב"אחותנו הקטנה" הקטעים קצרים יותר והמצלמה לא נעה ונדה, אבל חוץ מזה גם במקרה הזה רואים קיום יומיומי, לרוב סתמי, חסר טעם, לא מעניין ונמשך. ב"ערכו של אדם" (אני לא מאמין שהצלחתי למצוא בו משהו טוב) לפחות התכוונו ליצור תמונת מצב של משהו, פה אפילו אין יומרה שכזאת.











