"התאוריה של הכול" הוא פספוס ענק. לא כך היה צריך להיראות הסרט על סטיבן הוקינג, אחד האנשים המפורסמים שנולדו במאה ה-20 ועוד חיים היום, שדמותו מוכרת בשל גילוייו המדעיים כמו גם בשל מראהו וקולו הייחודיים (והרבה בזכות הניגוד הזה ביניהם).
ברור שקשה להעביר תאוריות מדעיות מסובכות להדיוטות, אך אין אפילו ניסיון להסביר במה מתבטאת גאונותו של האיש. את הוקינג ואשתו מגלמים אדי רדמיין ("עלובי החיים") ופליסיטי ג'ונס ("האישה הנעלמת"), והם -כמו כל השחקנים בסרט- טובים מאוד, אמנם, אך זו לא סיבה מספיק טובה לראות סרט (לפעמים, וגם זה רק לפעמים, זה יכול להספיק להצגה). מעבר לכך, ה"הומור" שלו ממש לא הצחיק אותי בשום שלב בסרט, אבל אני לא יודע אם זו בעיה בתסריט (שמבוסס על ספר שכתבה אשתו של הוקינג), בהגשה או בחוש ההומור של הוקינג.
סרט הקומדיה "ראיון סוף" בכיכובם של ג'יימס פרנקו וסת' רוגן, ושעמד במרכז התקיפה המתוקשרת על אולפני סוני, יוקרן בחינם ובמלואו, ביוטיוב, בגוגל פליי ובאקס-בוקס וידאו.
בינתים הסרט עוד לא מופיע לצפיה ישירה ומלאה באתרים אלו (לפחות לצופה הישראלי). התעדכנו מכאן (וגם אנחנו ננסה לעדכן):
http://www.theinterview-movie.com
הקומדיה הצרפתית "למה זה מגיע לי?" הגיעה בסוף השבוע האחרון לרף של כ-130 אלף צופים בישראל, ומוקרנת בימים אלו על כ-30 מסכים. בסוף שבוע הבכורה שלה הוקרנה הקומדיה מול כ-18 אלף צופים.
העלילה מספרת על זוג צרפתי, נוצרי ושמרן, בני המעמד הגבוה, ששלוש מבנותיהן נישאו בנישואי תערובת עם יהודי, סיני ומוסלמי. כשבתם הרביעית מכריזה שהיא עומדת להינשא לקתולי, אין מאושרים מהזוג – עד שהם מגלים שהקתולי הוא גם אפריקאי.
הסרט עלה לאקרנים בארץ ב-27 בנובמבר, וביים אותו פיליפ דה שברון.
"גט – המשפט של ויויאן אמסלם". רונית אלקבץ, מנשה נוי.
הסרט הישראלי "גט – המשפט של ויויאן אמסלם" של שלומי ורונית אלקבץ, לא עבר שלב בדרך לפרסי האוסקר 2015. האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדי הקולנוע פרסמה את תשעת המועמדים שכן עברו שלב בקטגורית הסרט הזר הטוב ביותר, ובמקום "גט" ניתן למצוא שם את "לוויתן" הרוסי, "אידה" הפולני, ו"אי התירס" הגאורגי, לצד אחרים.
מפיצי הסרטים הישראלים הפכו להיות סלחנים יותר כלפי סרטי קומדיה אמריקאים מטופשים, והזוכה הפעם הוא "בדרך לג'קוזי עוצרים בזמן", שקיבל שם מגל ה"בדרך…עוצרים" (יורשי "בדרך לחתונה עוצרים בוגאס") ואינו מתקשר לסרט "מכונת זמן בג'קוזי" אותו הוא ממשיך (אך הזה לא זכה לעלות כאן על המסך הגדול). הסלחנות הזאת לא הצליחה בצורה מסחררת בפעם האחרונה שהתרחשה, בלשון המעטה: "חדשות בהפרעה" (2013) שהמשיך את "והרי החדשות" (2004), גרף בארץ בקושי 90 אלף דולרים; סכום מזערי לקומדיה (אפילו לאימה). לשם השוואה "נראה אותך שוטר" גרף למעלה מ-1.3 מיליון דולרים בישראל.
ב"בדרך לג'קוזי עוצרים בזמן" לו (רוב קודרי) מוצא את עצמו בצרה, וחבריו ניק (קרייג רובינסון) וג'ייקוב (קלארק דיוק) מפעילים שוב את ג'קוזי מכונת הזמן כדי לנסות ולחזור לעבר. אך בהיסח הדעת הם מוצאים את עצמם בעתיד עם אדם הצעיר (אדם סקוט). כעת הם יאלצו לשנות את העתיד על מנת להציל את העבר… שהוא בעצם ההווה בסרט ההמשך.
במהלך השבוע שקדם לצפייה שלי בסרט "ההוביט – חלק 3: קרב חמשת הצבאות", קראתי לו לא פעם בטעות "שר הטבעות" החדש. עכשיו, משאני כבר אחרי הצפייה בסרט, כנראה שהבלבול לא היה מקרי: יותר מקודמיו (למעשה קודמו; את הראשון בטרילוגיה הנוכחית לא ראיתי), הסרט החדש מרגיש כמו גרסה דהויה של הסרט המסיים בטרילוגיה המקורית. אם כי יאמר לזכותו שיש לו כמות סופית של סיומות – גם זה משהו.
הסרט ממשיך מהנקודה בה עצר הסרט הקודם: הדרקון סמאוג (קולו של בנדיקט קמברבאץ') התעורר משנתו ויוצא לתקוף עיר האגם. אנשי העיר בהנהגתו של בארד (לוק אוונס) מוצאים מקלט בעיירה נטושה בהרים הסמוכים. תורין (ריצ'ארד ארמיטאג') מוביל את חבורת הגמדים בחיפושים בתוך ההר אחר אבן הארקנסטון בעלת המשמעות הרבה לגמדים. לאט לאט תורין מאבד את שפיותו בחיפוש ומסרב לכבד את התחייבותו לבראד ואנשי האגם. בילבו באגינס (מרטין פרימן מסדרות הטלויזיה "שרלוק", "פארגו" ו"המשרד" הבריטי בין היתר) מנסה לפייס בין הצדדים, אבל תורין חצי משוגע חצי עקשן מסרב מעדיף לצאת לקרב בסגנון מצדה מול בני האדם והאלפים שגם רוצים חלק מההר.
פורום היוצרים הדוקומנטרים הכריז על זוכי פרס תחרות הקולנוע הדוקומנטרי 2014 (ה-9 במספר), ואת הפרס הראשי קטף הסרט "תקופת מבחן" של אביגיל שפרבר. טקס הענקת הפרסים התקיים אמש (ג') במתחם קסטיאל בתל אביב, בהנחיית זהר וגנר, ושווי הפרסים שהוענקו בקטגוריות השונות נאמד בכ-450 אלף ש"ח.
הוכרזו זוכי הפרסים של פורום מבקרי הקולנוע בישראל 2014 (השני במספר), ואת הפרס הראשי לסרט הטוב ביותר קטף "אפס ביחסי אנוש" הישראלי של טליה לביא. הסרט הבינלאומי הטוב ביותר שנבחר הוא "מלון גרנד בודפשט".
הזוכים נבחרו מתוך כלל הסרטים שהוקרנו בישראל בהקרנות מסחריות בין ינואר לאמצע דצמבר 2014. הפרסים אינם כספיים – אלא הצהרתיים ומוענקים מטעמי איכות. הזוכה הראשית לביא מסרה בתגובה: "מרגש מאוד לקבל את ההכרה הזאת מכם. היא משמעותית עבורי. ומעבר לכך, התמיכה שלכם היתה משמעותית להצלחת הסרט בקרב הקהל. תודה גדולה בשמי ובשם כל צוות 'אפס ביחסי אנוש'. אנחנו מאושרים מהבחירות שלכם." זוכת פרס תגלית השנה, תמרה קלייגון הוסיפה: "אני שמחה בזכייה הזו, התפקיד של אירנה הוא אחד התפקידים שהכי נהניתי לעשות."
פורום מבקרי הקולנוע הוקם אשתקד כתא בתוך ארגון העיתונאים וחובק 27 מבקרי קולנוע – נציגי המדיה הכתובה, המשודרת והאלקטרונית. בין המבקרים גם יונתן דורון שלנו.
רשימת הזוכים בפרסי פורום מבקרי הקולנוע בישראל 2014:
מי שקורא כאן באופן קבוע, שם לב שיש לי אובססיה לא קטנה למארוול ושיטת המגה מותג שלהם. אבל בעוד שבהוליווד שכללו את זה לכדי מכונה להדפסת כסף, לא שם המציאו את זה. כמו דברים טובים אחרים, גם את זה המוח היהודי הביא לנו לפני. ובמקרה הזה, הרבה לפני. אני מדבר כמובן על התנ"ך. אחרי סיפורו של "נוח" והמבול, מגיע תורה של יציאת מצרים ב-"אקסודוס: אלים ומלכים". הנוכחות של אל כל יכול בסרטים הללו, הופך אותם לקרקע פורייה להפוך לסיפור על גיבור על, ונדמה של"אקסודוס" יש את כל הנדרש להיות סרט מארוול טיפוסי: כוחות על, גיבור מתייסר אל נוכח העבר שלו ולמרות שהוא לא יתום, הוא כן מגלה פרט מפתיע בנוגע להוריו (ספויילר לכל מי שלא היה בליל סדר מעולם) ושייסוריו גדלים לנוכח המשימה העומדת לפניו. הנמסיס הוא כזה עם חיבור אישי וכמובן שרק לסיפור הזה יש אינסוף סיקוולים ופריקוולים – כמו שאוהבים בהוליווד, אני מתחיל לחשוב שאולי הייתה סצנה לאחר הקרדיטים שפספסתי עם שמואל הנביא.
"מר טרנר" של מייק לי הוא סרט ביוגרפי על הצייר הבריטי ג'וזף מאלורד ויליאם טרנר, הידוע כ-JMW Turner, שהתמחה בציורי נוף, בעיקר של כלי שייט ונמלים עם שמים נרחבים. לי סיפר שזהו פרויקט חייו, שלמעלה מ-20 שנה רצה לביים סרט על הצייר האנגלי האהוב עליו. הסרט יפה והמשחק מצוין אך הוא נמשך שעתיים וחצי והוא לא מספיק מעניין. אלא אם אתם מעריצים של הצייר – הביאו עלילה מהבית.
רוב סרטיו של מייק לי עוסקים באנשים ממעמד הביניים ומטה באנגלייה, ולרוב בהווה. תהליך העבודה שלו ייחודי בכך שאין תסריט שלם כתוב אלא רק דמויות ומתווה לעלילה, עם תקופת חזרות ארוכה ועבודת הכנה מעמיקה עם השחקנים שבה הוא והשחקנים הראשיים בונים ביוגרפיות שלמות לדמויות. זה עבד טוב ב"סודות ושקרים" (שהיה מועמד לאוסקר לסרט הטוב ביותר וזכה בפסטיבל קאן), "מותק של חיים" ובמידה מסוימת גם ב"עירום", שזיכה אותו בפרס הבימוי בפסטיבל קאן. יוצאי הדופן מבחינת זמן ההתרחשות הם "ורה דרייק" שהיה עצוב ומדכא (בדמויות ובעלילה שלו כמו בכל סרטיו), ו"טופסי-טורווי" הצבעוני שעסק בצמד היוצרים גילברט וסאליבן. ממש לא אהבתי את הסרטים של לי בשנים האחרונות, ביניהם "עוד שנה" ו"חופשייה ומאושרת". את טרנר מגלם טימות'י ספול, שזכה בפרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל קאן על הופתעתו בסרט ושיחק ב-6 סרטים קודמים של מייק לי (ב"סודות ושקרים" גילם את אחיה של ברנדה בלית'ן). בסרט מופיעים מספר שחקנים נוספים (בעיקר שחקניות) שכבר עבדו בעבר עם מייק לי.
ב"מר טרנר" יש דמות ראשית אניגמטית, רבת פנים, אך אין לה סיפור עלילתי שיחזיק את השעתיים וחצי של הסרט. כל השחקנים בכל התפקידים, מהראשי ועד המשניות ביותר, מושלמים, השחזור התקופתי מדויק (כולל של הנוף שהוא צייר), הצילום יפהפה, רק חסרה עלילה. כלומר, יש דמות ראשית ודמויות נוספות מעניינות, אך אין שום ציפייה למה שיקרה. הוא מצייר, הולך, חוזר, מתעצבן; הוא מצליח- האם הוא עשיר? מי קונה את התמונות שלו? האם הוא מפורסם כך שמזהים אותו ברחוב? אילו קשיים היו לו, אם בכלל? אשת בנותיו כועסת עליו אבל הוא מתמודד אִתה כמו שהוא מתמודד עם רוב הדברים: הוא שותק וגונח.
בבתי הקולנוע מוקרן כעת גם "התבגרות", סרט בן למעלה משעתיים וחצי וגם בו אין ממש "עלילה" לשמה: עוקבים אחרי 12 שנה בחיי הורים גרושים ושני ילדיהם (הייחוד בסרט, שהצופים נהנים ממנו יותר בידיעה שהסרט צולם לאורך 12 שנה, ורואים את הילד בן השש גדל להיות נער בוגר). אך במקרה של "מר טרנר", שגם מתפרש על פני שנים רבות, אין את הדבר הנוסף הזה של שינוי או התפתחות, זה עוד מאותו דבר, ועל אף שאני לא צריך שיסבירו כל דבר- יש פה יותר מדי דברים סתומים. סרט (היסטורי/על פי סיפור אמיתי) יכול לגרום לך לרצות לדעת ולקרוא יותר על האישיות או המאורע, אך במקרה הזה המסתורין שאופף את ההתרחשויות גרם לי לתהות מה בדיוק רצה לספר מייק לי. כמו כן, קשה להתעלם מהמוסיקה המעצבנת בסרט של גארי ירשון, שכתב מוסיקה לשני סרטים לפני כן, שניהם של מייק לי. ל"עוד שנה" היתה מוסיקה מתאימה, במקרה הזה היא צורמת, מרגיזה, לא נעימה – אולי כמו הדמות הראשית של הסרט, אז אם זו היתה כוונתו הוא הצליח, אבל זה לא עוזר לסרט כה ארוך שיש לו מוסיקה לא טובה.
קשה, כנראה, לעשות סרט טוב ומעניין על ציירים. טרם הופק סרט טוב על הצייר האהוב עליי, וינסנט ון גוך. "פרידה" על פרידה קאלו היה מרהיב בזכות היצריתיות של הבמאית ג'ולי טיימור ועזר שלציירת המכסיקאית, בגילומה של סלמה הייאק, היו חיים מרתקים וצבעוניים כתמונותיה. אך גם "באסקייה" הפחות ססגוני על ז'אן מישל באסקייה -בגילומו של ג'פרי רייט- היה נוגע ללב בזכות הרגישות של הבמאי ג'וליאן שנבל ("הפרפר ופעמון הצלילה").
הוכרזו המועמדים לפרסי גלובוס הזהב 2015 שיתקיים בלוס אנג'לס בעוד חודש. את הטקס ינחו בפעם השלישית ברציפות (והאחרונה) טינה פיי ואיימי פוהלר. המועמדים בקטגוריות של הקולנוע זהים כמעט לחלוטין לאלו של פרסי איגוד השחקנים שפורסמו אתמול.
השחקן הטוב ביותר בסרט דרמה
בנידיקט קאמברבץ', "משחק החיקוי"
אדי רדמיין, "התיאוריה של הכול"
סטיב קארל, "פוקס-קצ'ר"
ג'ייק ג'ילנהול, "חיית הלילה"
דיויד אויילו, "סלמה"
פסטיבל דוקאביב לסרטי תעודה, יגיע לראשונה גם לירוחם בנגב, ויצטרף לפסטיבל בגליל ולפסטיבל הראשי בתל אביב. פסטיבל 'דוקאביב נגב' הראשון ישים דגש על הקהילות והקהלים שמרכיבים את העיר ירוחם, החיבור בינהם, והיחוד שלהן. הסרטים שנבחרו עוסקים בשאלות של זהות, וביחוד זהות מזרחית.
את 'דוקאביב נגב' יפתח הסרט "טינריר ירושלים – קולות מהמלאח" המתחקה אחר זיכרונותיהם של מוסלמים ויהודים מהרי האטלס שבמרוקו המתגעגעים לחיי השכנות והשיתוף ששררו ביניהם עד לעלייתם של היהודים. לאחר הקרנת סרט הפתיחה תתקיים הופעה של המוסיקאית נטע אלקיים, שאביה הוא יליד טינריר. עוד יתקיימו בפסטיבל: מפגש עם מאור זגורי, יוצר הסדרה המצליחה "זגורי אימפריה"; כיתת אמן עם הבמאי יליד ירוחם, דוד דרעי ("אבודים", "תקוות גדולות"); ויוקרן לראשונה פרק מהסדרה הדוקומנטרית "מקום בצמרת" של ניסן שור ("הינשופים"), העוסק בתולדות הפופ המזרחי.
