"לילות ברודנטה" משווק את איחודם המחודש של ריצ'ארד גיר ודיאן ליין כאילו שוררת בינהם שיא הכימיה, ברם זה ממש לא נכון. לפחות הסרט מתעשת מהאיטיות ומשאיר טעם טוב בסופו.
"לילות ברודנטה". גם אחרי שראיתי את הסרט, שמעתי באזני איך הוגים את זה כראוי, ודף ההסבר של יחסי הציבור מונח לנגד עיני, אני מתקשה לכתוב את שם הסרט הזה. "לילות ברודנטה". זו כבר התחלה בעייתית. אמנם קצת הגזמתי, אבל על כל פנים זה לא לעיתים תכופות שאני כן ממליץ למפיצים הישראלים להקל קצת על הצופים ולהעניק שמות שמצלצלים טוב לאוזן העברית. ודווקא הפעם הם הלכו על תרגום תקין של השם.
מה שכנראה הביא ויביא הרבה אנשים לבתי הקולנוע ולספריות הוידאו בבקשה לצפות ב"לילות ברודנטה" הוא התסריט המבוסס על ספר של ניקולס ספרקס. הרומנטיקה המשובשת שלא לפי החוקים שמציע ספרקס בספריו מהוה מעין שינוי מרענן ממרבית סרטי הרומנטיקה הצפוים מראש. אחרי הצלחתו הקופתית והביקורתית של "היומן" רק לפני ארבע שנים, טבעי שנמצא הרבה יותר עיבודים שלו לקולנוע.
אז יש לנו את ניקולס ספרקס, ויש לנו כרזה (פוסטר) לסרט שלא משאירה הרבה יותר מדי מקום לתהיות על מהות היחסים שיקוננו דיאן ליין וריצ'ארד גיר. ודווקא בגלל זה, מאכזב לראות ש"לילות ברודנטה" מתחיל מעייף ומתקדם באיטיות מכבידה. פתרון השאלה, "מתי הם כבר יהיו ביחד?" לא ממהר לבוא, אך העלילה גם לא נבנית בצורה מסקרנת ומושכת וכמעט שאיבדתי ענין.
אדריאן (ליין) היא אמא חד-הורית שאבי ילדיה הבוגד רוצה לחזור לחיות איתה. סוף שבוע בלי הילדים ובלי הבוגד, בבית ההארחה של חברתה הוא בדיוק מה שהיא צריכה. החברה נוסעת לה, ואדריאן נשארת לבד לארח את פול (ריצ'ארד גיר), גבר מבוגר שבמשך כל חייו העדיף להצטיין בעבודתו על חשבון תקינות המשפחה שלו.
לשני הגיבורים שלנו יש מעמסה כבדה על ליבם, שמקשה על סיפור אהבה להירקם בינהם. העול הרגשי שהם נושאים עימם – היא בגלל האקס הבוגד שרוצה לחזור לחייה, והוא בגלל ניכורו של הבן מהקן המשפחתי וחוסר-ההצלחה עם אישתו לשעבר – מביאים אותם לגור תחת אותה קורת גג בתור סתם מכרים. אלא שאז מגיעה סערה קשה (כמה קיטשי) שדוחפת אותם זו לזרועותיו של זה, והקשר הרומנטי הנקשר עומד כביכול כנגד כל הסיכוים בשל גילם המופלג.
הסרט מסמן את פגישתם השלישית של ריצ'ארד גיר ודיאן ליין על המסך הגדול, וקשה לומר שזו הפעם הקסומה ביותר שיכלה להיות. העדשה הראשונה שצילמה את הזוג לקולנוע היתה של פרנסיס פורד קופולה; אחריו, ורק לפני כמה שנים, היתה זו העדשה של אדריאן לין; ועכשיו קיבלנו את העדשה של במאי תיאטרון מוסב לקולנוע שבחר להפוך את הג'יגולו האמריקאי לאיזה כלבלב מוכה אהבה.
בפעם הקודמת שהיו ביחד ("בוגדת"), תחושת הריחוק והניכור בין הזוג היתה הכרח לסיפור העלילה. אלא שמשום מה הריחוק ההוא כאילו נשאר עומד באויר בין השניים למרות הזמן שחלף. כשהם מגלמים זוג מאוהב, הם מנסים להיראות בני טיפש עשרה עם התאהבות מעל הראש ויוצאים בני מאה עם ידידות של "שלום-שלום" וקצת חיי מין. יקירי, להשאיר את הידיים כל הזמן על בן או בת הזוג לא הופך את זמן המסך שלכם לקסום ו'מאוהב-למראה'.
אני דווקא מאד בעד המסר של הסרט – יש תקוה לאהבה, אפילו בגילאים מאוחרים ואפילו שכבר חוויתם אותה בעבר. אבל עם ההבנה של המסר חייבים לשאול האם דיאן ליין היא באמת הבחירה הנכונה ביותר לסרט הזה? לעזאזל, היא בקושי עברה את גיל 40! ריצ'ארד גיר דוחק את גיל 60, אז בסדר, אבל ליין? וזה לא שהחיבור בין שני אלו הוא כל כך קסום ומיוחד שהיה ראוי לכופף קצת את ההגיון לטובתו. מה שכן, המסר הזה, המתבטא היטב ממש בסופו של הסרט, לפחות משאיר טעם טוב.
דירוג: 
לילות ברודנטה
ארה"ב, 2008
97 דקות.
הפצה: גלובוס גרופ, החל מה-16.10.2008 בקולנוע.
בימוי:
ג'ורג' סי. וולף
תסריט:
אן פיקוק
ג'ון רומנו
ניקולס ספרקס
שחקנים:
ריצ'ארד גיר
דיאן ליין
ג'יימס פרנקו
סקוט גלן
אהבתם את הסרט? לא אהבתם?
אין ספק שאת הספר שיצא באותו השם תאהבו!