השכן שלי, אדולף (2022) למקצוענים: איך צולם, פרסים, הצלחה, טריויה, ציטוטים, פסקול

דרום אמריקה, 1960, מיד לאחר לכידתו של אדולף אייכמן בארגנטינה. שגרת החיים השקטה והקודרת של פולסקי, ניצול שואה בודד ונרגן, מופרת כאשר גרמני מסתורי עובר לגור בבית הסמוך.
פולסקי, שאינו משתגע על גרמנים ככלל, מתעב במיוחד את השכן הרעשן ואת כלב הרועה הגרמני שלו. אבל פגישה מקרית בין השניים ממש מחרידה אותו. השכן אינו אלא... אדולף היטלר.
פולסקי פונה לשגרירות ישראל אך אינו נלקח ברצינות. הוא חש שאין לו ברירה אלא לבצע חקירה עצמאית להוכחת טענתו. עבודת בילוש מדוקדקת מגלה זהות מדהימה בין המאפיינים של הרצוג השכן לאלו של היטלר. כאשר גם ההוכחות הללו נדחות על ידי הישראלים, פולסקי נדחק אל הפינה וחייב להתקרב אל האויב במטרה להשיג את ההוכחה הבלתי ניתנת לערעור. (מאת יחסי ציבור)

הסרט צולם ברובו בקולומביה עם שחקנים ואנשי צוות מקולומביה, ישראל, פולין, ארה"ב, ארגנטינה, סקוטלנד ואוסטריה.
במאי הסרט, לאון פרודובסקי, מספר כי ניסה לספר מעין משל חסידי, עם הומור אירוני וטרגי שכל כך טיפוסי לעולם היהודי שלפני השואה. המשל מהלך על הקו הדק שבין אבל לגיחוך, בין ראליות לאבסורד, בין עדינות מתוחכמת לגסות גרוטסקית: "ניסיתי לחקור את טבעה של האיבה" הוא מספר, "מה יכול לקרות לכשתכיר את הגרוע באויביך, תתחיל לזהות את בן האנוש שבו ואולי בסופו של דבר תזהה אפשרות קלושה לחברות? האם השנאה חזקה יותר מהצורך בחבר"?

"אני מאמין שהשאלות שהמשל הזה מעלה הן נצחיות ואוניברסליות. הן זהות בכל סוג של שנאה, בכל סכסוך, בכל אומה ובכל זמן".

חיים מקלברג, המפיק הראשי של הסרט מספר כי "האווירה על הסט הייתה מדהימה. היה תענוג אמיתי לראות את השמחה שבה התאחדו כל האנשים הללו כדי לסייע בהבאת הסרט העצוב-המצחיק-נוגע ללב הזה למסך הגדול" הוא מספר "גם מחסומי שפה וגם הבדלים תרבותיים לא היוו מכשול – כשיש סיפור אוניברסלי טוב לספר, אין מחסומים. והומור הוא הדרך הטובה ביותר לקרב אנשים".