מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם (2020) למקצוענים: איך צולם, פרסים, הצלחה, טריויה, ציטוטים, פסקול

התחלתי לצלם סרטים קצרים במצלמת וידאו ביתית כשהייתי נער. אבי, נתן רוזנברג, שבאותן שנים לא עבד וחלק איתי את האהבה לקולנוע, הפך בן רגע לשחקן הראשי, כמו גם המפיק והאחראי לקייטרינג. הוא נשאר שותף נאמן ליצירה בתקופת לימודי הקולנוע שלי ולאחריהן.

כשסיפר לי שחלה, שהסרטן מתפשט בגופו, כתבי עבורו תסריט, מסע טרגי קומי, בו אבי מנסה לילה קיצי אחד להציל את משפחתנו ממתקפה איראנית קרבה ויוצא עמם הרחק מאזור הסכנה ואימת הטילים.

קניתי מצלמה, גיבשתי צוות וכתמיד, בני משפחתי שיחקו את עצמם כשאבא היה שוב הגיבור.

צילמתי רק את פתיחת הסרט.

לאחר שני לילות של צילומים אבא לראשונה אמר לי שכואב לו. הוא לא מסוגל יותר. מצבו הידרדר במהרה והקפאתי את הצילומים.

לא ידעתי מה לעשות. אבא לא רצה שאראה אותו דועך ובקושי פגשתי אותו באותם ימים. את המצלמה שנקנתה עבור צילומי הסרט הפנתי החוצה וגם אל ביתי שלי, אל בת זוגי הנושאת ברחמה את הילד שיישא את שמו, דרכם ניסיתי לתעד את אבי שכבר אינו היה נוכח בפריים.

כמו שחרזדה שסיפרה את סיפוריה בכדי לדחות את הקץ, אולי חשבתי שבאמצעות המצלמה אעצור את העתיד לבוא. אבי, בניגוד אליי קיבל את הרגע החולף, את דבר מותו, ונאבק במושג ההנצחה. על כך הריב המרכזי החוזר בסרט, בו הוא מסרב להיות מתועד. בהחלטתו האחרונה, לפזר את אפרו בים, נראה היה שעשה לי "מט", הוא לא ישאיר אף זכר. הוא טעה.

מספר חודשים לאחר מותו חזרתי לעבוד על הסרט בו היה אמור לשחק ויצאתי לחפש את האדם שיחליף אותו. ליהקתי בתחילה את אחד השחקנים המוכרים בארץ וצילמתי מחדש את סצנת הפתיחה בהשתתפותו. השחקן, שלבש את בגדיו של אבי והתיישב על הספה במקומו, שיחק מצוין כהרגלו, הכל כביכול "עבד" אבל לא רציתי לראות את האדם הזר הזה בפריים במקומו של אבי. לא הבנתי מה הטעם כלל לצלם זאת, מה הטעם להמשיך עם המעשייה הזאת, שתפרתי אך ורק בכדי להיפרד מאבי. הבטתי במוניטור, אימי הציצה מאחורי והייתה לי תחושה ברגע זה כי הקולנוע עצמו קורס אל מול המציאות, אל מול הזמן.

בשיתוף עם איתי כוחיי שעבד איתי עוד מראשית הדרך על התסריט, כתבתי את התסריט מחדש, מתוך רצון לפרק לגורמים את אותה קריסה, לתאר את חוסר היכולת להמשיך את הסרט ללא אבי כגיבור.

ביקשתי לתאר את ההתנגשות בין תבנית הסיפור לנהר הזמן. בין ציר המסע הלינארי והאופקי של יואל, אבי המשפחה המנסה להציל את משפחתו, ולאחר מכן החיים הפיקטיביים של האב ובנו אל מול ציר הזמן המקוטע, המסכם את החודשים האחרונים בחייו של אבי. זהו המפגש בין הפאתוס אל מול היומיומי.

המשיכה המוסתרת של יואל ובנו שיוצרים את הסרט אל הקטסטרופה במסע הלילי הפיקטיבי מכסה על כך שהאסון האמיתי, מותו של יואל, אינו אירוע גרנדיוזי. הפחד , שהוא אולי גם התשוקה הסמויה לאסון, הדחף להתפוצץ, להתרסק, להתלקח, עומד בניגוד להתפוררות האיטית של הגוף.

לאחר מכן החל שלב הליהוק, בחרתי במרק רוזנבאום, אביו של הקולנוע הישראלי, שיגלם את האב, ואת אימי, אינה רוזנברג, שבכלל היא מהנדסת קוסטרוקציות ביום יום, שתמשיך ותהיה אימי. אולי היתה עבורי הגשר בין המציאות לבידיון.

בחזרה הראשונה מרק רוזנבאום היה בחדר הטלוויזיה, אמא שלי על יד המחשב בסלון. הסצינה מתחילה בדיאלוג שלהם בצעקות מחדר אל חדר.

לפעמים זיכרון הוא קול. קולו של מרק, שמגיע בזווית המדויקת מחדר הטלוויזיה, חוצה את המטבח ומגיע לסלון, כמו מעיר את הבית ממצב של קיפאון בו הוא שרוי שלוש שנים. הבטתי באמי מקשיבה לקול, מביטה בחצי מבט בפרופיל של מרק יושב על הספה שמול הטלוויזיה. מהשלב הזה אמא שלי הפסיקה לשחק, והמשיכה לדבר עם אבא שלי.

כשעבדנו על סצינת מפתח בה יואל רב עם בנו שמנסה לשכנע אותו להצטלם ואומר ש"עוד מעט לא ישאר לי ממך חומר", מרק מקשיב לטקסט ומשיב. על אף שתסריט כתוב: "קרוב לוודאי שגם חומר לא יהיה לך, כי אתם כבר לא מצלמים על חומר", מרק אומר: "כי אתם לא מצלמים על פילם". כשהמילה פילם יוצאת מפיו, לפתע שפתיו רועדות וקולו נשבר. אולי עברו לו באלפית שנייה עשרות אלפי מטרים של פילם שעברו תחת ידיו, חדרי סטינבק, מעבדות בהונגריה, ניסיון לנצח את השעון ולהגיע מיוזע לחדר הקרנה בפסטיבל כזה או אחר, אולי זה הקסם שמתרחש שכשאור פוגש תמונה באולם חשוך, אולי הזיכרון הפונטי של מלה שכבר אינה נאמרת, אולי הייתה זאת בכלל מחשבה אחרת שהפעילה את המנגנון שהפיל דמעה מעינו. לאחר רגע, אולי שנייה, מרק מתעשת וממשיך.

חודשים רבים חיפשנו, מאיה קסל המלהקת ואני, את השחקן שיגלם את דמותו של אסף.

אסף היה אמור להיות אדם בוגר שעדיין אוחז בחלום ילדי, מלא בתשוקה עיוורת שמובילה אותו לפסגות ומדרדרת אותו לתהומות, והוא כמובן גם היה אמור להיות הבן של מרק רוזנבאום. לא מצאנו אף אחד. ערב אחד חלקתי את התסכול עם חברי רוני קובן, הרמתי את המבט והעיניים שלנו התלכדו. החלטנו עוד באותו היום שיבוא לקרוא את הטקסט ללא מחויבות. שעתיים לאחר מכן רוני יצא מהחדר, מאיה ואני הבטנו אחד בשנייה, יכול להיות שמצאנו? אבל רוני "לא שחקן". בדקנו שוב, במפגש בינו ובין מרק רוזנבאום עפו ניצוצות ומעבר לכך, הבטתי במסך וראיתי מולי אבא ובן. במפגש עם נועה קולר כבר היה ברור, רוני קובן הוא אסף, אולי תמיד היה. רוני איבד את אביו כנער, במפתיע, ובסרט למעשה מצא את הדרך להפרד מאביו, לדבר אל אביו.

היינו מוכנים לצילומים.

סתיו מרון מפיקת הסרט ואני עשינו עסקה עם חברת השכרת ציוד, נמכור לה את המצלמה שקניתי לטובת הצילומים של אבא שלי ובתמורה נקבל ציוד לכל ימי הצילום. כך יצאנו לדרך.

לאחר עשרים וחמישה ימי צילום, בעיקר לילות צילום, הגענו לחדר העריכה.

הגרסה של הסרט היתה מוכנה, אך משהו היה חסר – הכל כביכול "עבד" אך היה ריק מבפנים. הרגשתי שאני מסתובב במעגלים סביב מרכז שאינו קיים. המרכז הזה הוא החומרים התיעודיים בהם צילמתי את אבי במהלך ימיו האחרונים. עד אותו הרגע לא פתחתי את ההארדדיסק שהלך והעלה אבק. עברתי שוב על החומרים האלו ותהליך העריכה נפתח מחדש, יחד עם העורכת נילי פלר.

המלחמה בין המציאות לבדיה עברה לזירת הקרב האחרונה, ללא כפפות ופילטרים. בין סיקוונסים ערוכים באופן מהודק ומוקפד להבזקי תודעה מהעבר, בין צילומי 4K

במצלמת אלקסה למצלמת טלפון. בין סרטים שצולמו במצלמת VHS לסצנות עם עשרות ניצבים.

השילוב בין שני הצירים קירב אותי אל אותה שאיפה עמה יצאתי לדרך, להשאיר אותו בחיים, אך זהו נסיון עקר.

דמויות אלו, הבדיוניות והמציאותיות בסרט, לעולם לא יגיעו אל ההשלמה, הם יוכלו להתקרב אל הזיכרון אך לא לגעת בו, ימשיכו לצעוד בחושך, זהו מוות, העלמות. (מאת יחסי ציבור)