המשלחת (2023) למקצוענים: איך צולם, פרסים, הצלחה, טריויה, ציטוטים, פסקול

שלושה חברים תלמידי תיכון, יוצאים עם משלחת בית הספר למסע אל אתרי השואה בפולין. הם נרגשים לקחת חלק בחוויית ההתבגרות האולטימטיבית של הנוער הישראלי. בין מחנות ההשמדה לאתרי הזיכרון הם עוברים מסע אישי משלהם, מתמודדים עם פחדים וחוגגים את הנעורים, שיבואו פתע אל סופם. (מאת יחסי ציבור)

הביקור הראשון שלי בפולין היה כשהייתי בן 17. במשלחת של התיכון. זו גם היתה הפעם הראשונה שהייתי בחו"ל ללא ההורים שלי.
אני זוכר בעיקר את הדיסוננס הקיצוני שהמסע הזה מייצר. מצד אחד שואה, מוות, היסטוריה, לאומיות. ומצד שני להיות עם החברים בחו"ל. road trip מוזר בארץ זרה.

זו חוויה קיצונית ומבלבלת. ורגע שיא בגיל התיכון.

בסרט "המשלחת" בחרתי לשלב שני ז'אנרים קולנועיים אהובים עלי – סרטי התבגרות וסרטי מסע – כדי לספר את סיפורם של בני נוער בגיל הרגיש הזה, רגע לפני גיוסם לצבא.
רציתי להביט אל רגע כזה, שבו התודעה הלאומית נכנסת מתחת לעור של אזרחיה.

ועדיין, להיות נאמן לנקודת מבטם של הדמויות הצעירות – לאינטנסיביות הרגשית והבלבול הנלווה אליה, לעומס הציפיות מהמסע הזה, ולנעורים שבאים לפתע אל סופם.

"המשלחת" מבטאת את המפגש הדרמטי בין שתי הזהויות הללו – הלאומית והפרטית – בגיל הקריטי הזה שבו הזהות האישית ותפיסת העולם עדיין לא מגובשות מספיק.

ובדיוק ברגע הזה בחייהם הם ניצבים אל מול המכבש הרגשי העוצמתי שהמסע הזה יוצר.

המסעות לפולין הפכו לתחנת חובה בתהליך ההתבגרות בישראל. אישית, אין לי ספק שזה רגע מכונן, שמהווה משענת רעיונית לקראת גיוס הנוער לשירותם הצבאי. התהליך החינוכי הזה משפיע בעוצמה על החברה הישראלית בעשורים האחרונים, וחשוב להתבונן בו ביושר.

הסרט פונה לצופים הישראלים, אלו שביקרו במחנות ואלו שלא, ומנסה לחבר אותם לעולם הפנימי של הצעירים האלו. מבחינתי הצופים יכולים לקחת את זה מכאן, כל אחד בדרכו, על פי השקפתו, ציפיותיו וחוויותיו. כי קולנוע בעיני, תפקידו קודם כל לשאול שאלות. להפנות זרקור.
ובסרט "המשלחת" רציתי להפנות אותו לניואנסים העדינים של החיים בגיל הזה. דווקא במקום ובזמן שבו הדרמה הגדולה של העבר והמיתוס הלאומי מאפילים עליהם במלוא עוצמתם.

מאז השבעה באוקטובר, השתנתה הצפייה שלי בסרט. הנושאים שבחרתי לעסוק בהם קיבלו עבורי משנה תוקף, כואב ורלוונטי מתמיד. האופן שבו הסיפור הקולקטיבי משפיע על רגשותיי ועל חיי האישיים, והעבר מטיל צל כבד על ההווה והעתיד שלי ושל משפחתי, הבהירו לי עד כמה המתח שבין הפרטי ללאומי (שבמובן מסוים החל לרטוט אי שם בפולין כשהייתי בן 17) נוכח במציאות החיים שלי וממשיך לעצב את זהותי.

דווקא מתוך האפלה הזו, אני מבין היום עד כמה חשוב להתעקש ולספר את הסיפור של המקום הזה, מתוך התבוננות רגישה בפסיפס של ניואנסים אנושיים, שבסופו של דבר מרכיבים את החברה שלנו. (מאת יחסי ציבור)