שבע ברכות (2023) למקצוענים: איך צולם, פרסים, הצלחה, טריויה, ציטוטים, פסקול

אין כמעט עדה במדינה שלנו, מזרח או מערב, שלא סוחבת צעקה שהושתקה. דורות של מהגרים הורגלו לחנוק את זהותם ואת מכאובי העבר. הסרט שלנו הוא מכתב אהבה ופרידה לדורות האלה, אנשים חד פעמיים שלא יהיו יותר, שפות שכבר עכשיו נעלמות מהאוזן, טעמים וריחות שלא ניתן יהיה לשחזר גם אם המתכונים ישנם. אבל יותר מכך הוא סיפור אוניברסלי על "פשעי משפחה" ועל הבחירה שנתונה תמיד בידינו, אם לחיות את העבר שוב ושוב ולחפש אשמים, או למצוא בתוכנו סליחה שתאפשר לנו לחיות את ההווה.

הסרט מבוסס על תופעה אמיתית של הלוואת ילדות בתוך המשפחה, גם במשפחה המרוקאית המורחבת שלנו, התסריטאיות. בעקבות המסע של עשיית הסרט, נחשפנו לאין ספור סיפורי הלוואה כאלה, שנשמרו בסוד, הבנו את גודל התופעה, ויותר מזה את גודל הפצע.

ריתק אותנו ליצור סרט, שבו כל הדמויות רואות עצמן קורבנות, ובאותה נשימה מגינות על המעשה ועל עוצמת הנתינה שהייתה כרוכה בו. יצאנו לדרך מצוידות באהבה עצומה לשריטות שלהן, לחשבונות, לעלבונות, למשפחתיות העוטפת, החונקת, המשביעה, במטרה לחמול, להצחיק, לחשוף ולעזור ולו במעט לאוורר את הפתולוגיות המשפחתיות.

שבע סעודות שבהן מתכנסים כל בני המשפחה עם המטען העודף שלהם, בבתים שצרים מלהכיל את העושר הרגשי והתרבותי, היה אתגר קולנועי של בניית סצנות דינמיות, כוריאוגרפיה של אוכל, של צלחות, של כיסאות, של יצרים, שהמצלמה הפכה בו לעוד דמות הנמצאת בתנועה מתמדת ועצבנית.

לחבר יחד שחקנים עם נון-אקטורס בתפקיד עצמם, ולראות אותם מתגבשים למשפחה מרוקאית עד כדי טשטוש גבולות בין מציאות לדמיון, הפך לחוויה חד פעמית ויוצאת דופן שהעצימה את אופיו האותנטי של הסרט, עד כדי כך שלמביט מבחוץ קשה להחליט אם לצחוק או לבכות, ולא נותר לו אלא להתאהב. (מאת יחסי ציבור)