"אמריקן האני" – ביקורת

"אמריקן האני". שיה לה'בוף, סאשה ליין.

"אמריקן האני" יכל להיות ספר נהדר המשלב התבוננות עמוקה בחברה האמריקאית לצד התלהבות נעורים, אבל כסרט הוא בעיקר ארוך וחסר פואנטה. הסרט מתיימר לספר על חייהם של בני הנוער משולי החברה, כמו מעין "מישהו לרוץ איתו" אמריקאי, אבל בפועל מבזבז הרבה מאוד זמן על תפאורה ופחות על עלילה. התוצאה היא סרט חסר צורה, שמזכיר מסע ארוך ומייגע ללא יעד.

בשנת 2003 זכתה אנדראה ארנולד, במאית וכותבת הסרט, בפרס האוסקר לסרט הקצר הטוב ביותר על סרטה "צרעה". אותו הסרט סימן את מעברה מסרטים קצרים לעולם הקולנוע באורך מלא עם סרטים כמו "דרך אדומה" ו"מחוץ למים" שזכו לביקורות אוהדות מאוד מהמבקרים. גם אמריקן האני נכנס לרשימה הזאת עם זכייה בפרס השופטים בפסטיבל קאן האחרון, אך לטעמי הסרט הזה מדגיש דבר מה חשוב שארנולד איבדה לאורך השנים – את היכולת לקצר. הדבר מורגש לאורך רבות מ- 163 הדקות של הסרט, בעיקר לאור העובדה שהוא מספר ומספר ובסופו של יום לא מספר דבר.

גיברות הסרט היא סטאר (סשה ליין), נערה בת 18 מאוקלהומה המגיעה ממצוקה כלכלית קשה. עם אב מתעלל, ללא אם, אבל כן עם שני אחים חורגים הצערים ממנה בהם היא נאלצת לטפל נראה שאין לה עוד מה להפסיד. לכן מפגש אקראי עם ג'ייק הכריזמטי (שיה לה-באף) שמציע לה להצטרף אליו ואל חבורתו למכירות מגזינים ברחבי ארה"ב קוסם לה מאוד. היא ממהרת למצוא סידור לאחייה ומשאירה את חייה הקודמים מאחור בדרך למסע בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.

"אמריקן האני".

אולם מהר מאוד מגלה סטאר שאת חבורת מוכרי המגזינים לא מנהל ג'ייק בעל הנפש החופשייה אלא קריסטל (ריילי קעוה). קריסטל היא ההפך הגמור מג'ייק, היא שולטת ביד רמה בכל המתרחש בקהילה הקטנה, החל ממעקב דקדקני על תזרים המזומנים המגיע ממכירת המגזינים (שבעיניה היא עסק כלכלי לכל דבר ועניין), ועד לשליטה בג'ייק עצמו, בו סטאר מתאהבת בהדרגה ככל שחולפים הימים.

נוהגים לומר כי סרט תלוי יותר מכל בשחקנים עצמם, ובכן, כאן ישנו משחק מצויין. ליין הופכת את סטאר לפורטוגוניסטית המושלמת. כאשר היא משחקת דמות מקסימה וחסרת אופי כמעט לחלוטין המאפשרת לנו בקלות להזדהות איתה ולהיות בעדה ובעד הראסטות שלה באש ובמים, זאת למרות כל המנהגיה הקטנים והמגונים (עישון ושתייה בכמויות לא הגיוניות  מבחינה בריאותית). לצידה, לה-באף, שעד כה התפרסם בעיקר כילד המעצבן מסרטי "רובוטריקים", מראה שהוא יכול להיות כריזמטי ולא לגמגם. הוא משלב בדמותו של ג'ייק מגוון רחב של רגשות והופך אותו בעיני לדמות המעניינת ביותר בסרט.

אולם עיקרו של הסרט הוא אווירת הנדודים. אני אוהב את המערב התיכון של ארה"ב, את הכבישים הבלתי נגמרים, את הערים המנותקות מהעולם החיצון ואת התחושה אף אחד לא ממהר. הנסיעות של חבורת הביטניקים המודרנית, שמלוות באחלה של פסקול המשלב את ריהאנה לצד מוזיקת קאנטרי וברוס ספרינגסטין, נותנות לסרט תחושה מיוחדת, של קסם חופשי וטהור. אבל למרבה הצער גם כאן אורכו של הסרט וחוסר המבנה שלו שוחקים את הקסם. כל נסיעה דומה לרעותה והשימוש החוזר ונשנה באותו אפקט מדלדל את השפעתו בכל חזרה מחודשת. מה שכן, כאשר הסרט נגמר חוסר היכולת להבדיל בין הנסיעות דווקא משחק לטובה וממזג בזכרון את כולם לנסיעה אחת ארוכה ומיוחדת.

לסיכום, יצאתי מהאולם עם רגשות מעורבים. הסיפור שמאחורי אמריקן האני אמנם מיוחד ומעניין, אבל קולנוע הוא לא המדיום הנכון לספר אותו. יותר נכון היה לטעמי לו היה יוצא כספר, (בסגנון "בדרכים" של ג'ק קרואק), כך ניתן היה להתעמק בנושאים רבים שלא זכו לבמה רחבה בסרט מבלי להתיש את הקהל. כיום, בצורתו הנוכחית, רק מי שמגדיר את עצמו כ"מטיב לכת" קולנועי  יידע לזקק את הקסם שביצירה, השאר לא בטוח שיישרדו את המסע חסר המטרה, ולא אופתע אם יהיה מי שיעזוב את הסרט באמצע.

דירוג:

אמריקן האני (אנגליה, ארה"ב, 2016)
בימוי: אנדריאה ארנולד | תסריט: אנדריאה ארנולד | משחק: סאשה ליין, שיה לה'בוף, מקול לומברדי, אריאל הולמס, ריילי קו, וויל פאטון
הפצה: לב סרטים ובתי קולנוע, החל מה-03.11.2016 בבתי הקולנוע. לחצו כאן לזמני הקרנה וכרטיסים לקולנוע. קדימון: