"פטרסון" – ביקורת

"פטרסון". אדם דרייבר.

בהיותי גבר עם שם פרטי ומשפחה שהם שמות של נשים, חשבתי שלי יש שם מוזר שעושה בעיות (למשל לקבל חבילת פדים להתנסות כשהייתי בן 12). מסתבר שלהיות בעל שם הזהה לשם העיר שאתה גר בה הוא מוזר אף יותר. כשזה קרה בסרט "ממפורד" של לורנס קסדן ב-1999 התגלה שהוא בחר בעיר בגלל השם. אבל פטרסון, שהוא גיבור הסרט של ג'ים ג'רמוש בעל אותו שם, גם נולד בעיר עם אותו השם. דבר כזה יוצר ציפייה כל הסרט להסבר לעניין – אבל כמו דברים רבים בסרט, זהו משהו שמותיר אותנו בלתי מסופקים עד סופו.

ג'רמוש, אחת הדמויות החשובות ביותר בקולנוע העצמאי האמריקאי, פועל כבר 37 שנים, בהם ביים וכתב 12 סרטים עלילתיים. בדומה לרוב סרטיו, "פטרסון" הוא מינימליסטי דבר הבא לידי ביטוי בכל אספקט: מספר הלוקיישנים והדמויות, מבנה העלילה הכמעט בלתי קיימת, השימוש במוזיקה ועוד. ניתן לראות ב"פטרסון" תגובה (מאוחרת) לסגנון הממבלקור שהיה פופולרי לרגע בקרב האינדי האמריקאי בעשור האחרון. למרות שגם בעבר הוא עשה דמויות שקטות יחסית, ההתעקשות על דמות כזו המנותקת מהעולם סביבה דווקא לאחר סרטי ממבלקור היא אמירה מעניינת.

פטרסון הוא השם של גיבור הסרט (אדם דרייבר) וגם של העיר בה הוא גר ועובד כנהג אוטובוס. הסרט עוקב אחרי שבוע אחד בחייו בה לא קורה הרבה בשגרת היום יום הרגילה שלו: עבודה, כתיבת שירה, ארוחת ערב עם אשתו, טיול עם הכלב ובירה בפאב השכונתי. פטרסון הוא בחור מופנם, שבמקום טלפון סלולרי (לא מדבר על סמארטפון, אין לו אפילו נוקיה 3310) מסתובב עם ספר שירה בה הוא רושם את שיריו המבוססים על דברים יומיומיים כמו הגפרורים שיש לו בבית. למרות שזה די מתבקש הוא לא מתעמת עם אשתו ומעדיף לצאת בסדר אתה ועם כל מי שהוא נפגש. גם כאשר קורה אירוע שאמור להוציא אדם משלוותו – פטרסון נשאר רגוע.

בדרך כלל סרטים ראליסטיים או פיוטיים מנסים להתמקד בדמויות ובאווירה ולא כוללים שינוי דרמטי. ועל פניו, כך גם מתנהל פטרסון לכל אורכו. אנו נחשפים במהלך השבוע לשגרה הרגילה שלו: השכמה טבעית מוקדמת, צעידה לעבודה, כתיבת שירה לפני תחילת העבודה, נסיעה בעיר והקשבה לשיחות של הנוסעים, כתיבה בהפסקה, חזרה הביתה, שיחה חסרת תוכן עם אשתו על החלומות שלה והשירה שלו, הליכה עם הכלב לבר וחזרה הביתה.

הבעיה שהיא לאורך כל זה אנחנו לא לומדים עליו כלום, ולא ברור מה השאיפות שלו עם השירה או עם החיים בכלל, או לחילופין חוסר השאיפה שלו. מנגד, בגלל אירוע שקורה ביום שבת, עליו להגיב ולפעול אבל גם כאן – הכול במין אפטיות לא ברורה. הבחירה בשילוב של תפנית דרמטית בלי תגובה דרמטית או אקזיסטנציאליסטית הופכת את הסרט ליצור כלאיים. למעשה כל החזרתיות והתבוננות שאנו חוזים בה בחמישה ימים הראשונים היא לא קשורה למה שקורה ביומיים האחרונים. כל ההתרחשויות בבר כל ערב לא רלוונטיים לסוף.

"פטרסון". גולשיפתה פרהני, אדם דרייבר.

אני מאמין שהסרט היה יכול להיות אותו דבר גם בתור סרט קצר ואז אני מוצא את עצמי שואל: למה לראות את הכול? כמה קריטית אשתו לסרט? למה רואים צילום של התמונה שלו כחייל יותר מפעם אחת? אם מכל אלה היה מצטייר דיוקן של אמן או של נהג – היה כאן עניין כלשהו. אבל התפנית הדרמטית מייתרת הכול (שגם ככה הוא קטן בכוונה).

אדם דרייבר מצליח להעביר היטב את הדמות האניגמטית-משמימה של פטרסון. זה הדיבור, ההליכה, ההתנהלות במרחב – הוא מצליח לשדר אותנטיות ואמינות לאורך רוב הסרט. לכך נוספת האינטראקציה עם אשתו אותה מגלמת גולשיפתה פראהני. שאר השחקנים מרגישים כאילו באו מסרט אחר, שהוא הרבה פחות ראליסטי והם לא מתחברים לאווירה. עוד סיבה למה זה היה יכול לעבוד טוב יותר בתור סרט קצר. ראוי לציין את הכלבה נלי ז"ל שזכתה בפרס Palm Dog בפסטיבל קאן האחרון, פרס המחולק לכלב המצטיין בפסטיבל (ולו רק בגלל שהיא מגלמת כלב). זהו אולי גימיק, אבל האינטרקציה של פטרסון עם נלי (מרווין) היא קריטית לסרט והיא (והמאלפים שלה) עשו עבודה מצוינת לחבר אותה לדרייבר ולפראהני.

"פטרסון". גולשיפתה פרהני, אדם דרייבר.

ניתן לחשוב על הסרט כמו הדמות הראשית שלו: סתום ואניגמטי. גם אם המטרה של ג'רמוש הייתה ליצור סרט בצלם הגיבור הראשי שלו, זה לא מקל את חווית הצפייה עבורנו הצופים, שלא תמיד יודעים למה לצפות. אבל לפחות זה מסמן את "פטרסון" כניסוי קולנועי מעניין של קולנוען שפועל כבר שלושים שנה כמעט בתחום כמעט בלתי אפשיר בלי להתפשר על האמנות שלו – ונראה לי שזה סימן שג'רמוש ימשיך ליצור ולהפתיע בשנים הקרובות.

דירוג:

פטרסון (ארה"ב, 2016)
בימוי: ג'ים ג'רמוש | תסריט: ג'ים ג'רמוש | משחק: אדם דרייבר, גולשיפתה פרהני, קארה הייוורד, סטרלינג ג'רינס
הפצה: החל מה-06.04.2017 בבתי הקולנוע. לחצו כאן לזמני הקרנה וכרטיסים לקולנוע. קדימון: