ביקורת: מישהו לרוץ איתו / Someone to Run With

מישהו לרוץ איתו

"מישהו לרוץ איתו" הוא סרט ישראלי פשוט וחביב של עודד דוידוף, על פי רב המכר של הסופר דוד גרוסמן, שמצליח לרתק את הצופה למרות ההגזמות הקולנועיות הרצופות שבו.

עבור הבמאי עודד דוידוף, "מישהו לרוץ איתו" הוא כבר העיבוד השני לקולנוע. לפני שעשה ב-2001 את "מרס תורכי" שגרף שני פרסי האקדמיה הישראלית לקולנוע (פרס אופיר), דוידוף ביים את הסרטים להם היה שותף בתסריט ולא כל כך הצליחו. "מישהו לרוץ איתו" זיכה את דוידוף בשתים-עשרה מועמדויות לפרסי אופיר, מתוכן אמנם זכה רק באחד, שחקן משנה טוב ביותר.

"מישהו לרוץ איתו" מתמקד בהתחלה באסף (יונתן בר-אור), נער ביישן וחביב שעובד במכלאת הכלבים העירונית של ירושלים. על אסף מוטלת המשימה ללכת אחרי כלבת הלברדור היפיפיה שנכלאה שם, כשהזו מנסה למצוא את בעליה, ולקנוס אותם. אסף מתרוצץ ברחבי ירושלים בעקבות הכלבה, ולאט לאט מתחיל להרכיב פסיפס לדמותה של בעליה הצעירים של הכלבה, תמר (בר בלפר).

תמר היא מוסיקאית מוכשרת שנטשה את ביתה במטרה, ככל הנראה, להיות עצמאית ולהצליח בעזרת כשרונה. היא מסתבכת במכוון במפעל מוסיקת הרחוב של אדון פסח (צחי גראד) האימתני. משהו באדון פסח נראה לא כשורה, כשהזה מתיחס לנגני הרחוב שליקט לביתו במרות ובביזה, בלי ניסיון לטפח את כשרונם שנראה כי מהווה מקור ההכנסה של ה"מעון" שלו לאותם ילדים. צחי גראד נכנס לדמותו הוולגרית של פסח, בלבוש הגופיה המחצין את כל שערות הגוף שלו, עם השיער המדובלל וזיפי הזקן הארוכים. קולו המחוספס והסגנון הקשוח שהוא מכניס לדמות בהחלט היו סיבה ניצחת לזכייתו בפרס על שחקן המשנה הטוב ביותר.

אסף החביב ממשיך במסעו לגלות את האמת מאחורי סיפורה של תמר, כשהוא תר את העיר בעקבות כלבתה הנאמנה. בעודו מוקסם מתמר, אותה בכלל לא פגש, אסף מתקשח ולומד לעמוד על שלו ולא לוותר. הוא מסתבך עם הביריון בשירותו של פסח, ואף נקלע לקרב אלים עם חבורת פרחחים ירושלמית. אותה סצינה מביכה של הקרב, היא כנראה רגע השפל של הסרט המקסים הזה. קשה אמנם לצפות מחבורת הנערים חסרת הניסיון הקולנועי לביים אלימות בצורה משכנעת, אך עבודת האיפור שקיבל אסף על גופו לאחר שחטף כמה פשוט מביכה. אחרי שקיבל מהפרחחים כמה סתירות ובעיטות בבטן, אסף עומד איתן בכל זאת, אך מכוסה כולו בדם כאילו חבטו בו עם אלות וברזלים. קצת סוריאליסטי.

"מישהו לרוץ איתו" מכיל גם סצינות מרדף מהיר שנראה כאילו הדמויות בהן הם קשישים קשי תנועה, כשבמקום לקבל מרדפים מהירים, אנו מקבלים תנועה איטית של השחקנים ואפילו תנועה איטית יותר מצד המצלמה. לא פלא שברגעים כאלו הסרט מזכיר את "מבצע סבתא" היות ועבודת הצילום שייכת לירון שחף, שאני דווקא די מעריך על עבודתו ב"יוסי וג'אגר". עבודת הצילום של שחף גם כושלת בלהציב את הצופה ברחובותיה המדהימים של בירתנו, ומפספסת כמעט לחלוטין את מראותיה המהפנטים. ירושלמים רבים ישמחו לראות את המקומות שהם מכירים היטב בסרט, אך שאר האדם היו מתקשים להבין שמדובר בירושלים אילולא היה נאמר הדבר בסרט.

אבל ככלות הכל, הסיפור הנפלא של דוד גרוסמן מחזיק מעמד בסרט, ומבוצע בצורה חביבה ביותר בידי השחקנים הצעירים בר בלפר ויונתן בר-אור, שהופעת הבכורה הקולנועית שלהם היתה כאן בסרט.

דירוג: ★★★☆☆

תורך להביע את עצמך. מה תרצה להגיב בנושא?