ביקורת: קלוברפילד / Cloverfield

"קלוברפילד" הוא קודם כל גימיק, ורק אחר כך סרט קולנוע. המפלצת זורעת ההרס – ענקית המימדים – ומוזרה למראה, לכשעצמה, היא רק נדבך שולי לעלילת הסרט.

נכון לומר, המפלצת ב"קלוברפילד" מעולם לא היתה מרכז העניינים, כמו בסרטי מפלצות אחרים כגון "גודזילה" ו"קינג קונג". הפוסטרים והמסחור שסבבו את הסרט בעולם (להבדיל מהמגדלים בת"א) כלל לא נשאו, עד הרגעים האחרונים, את שם הסרט. במקום, תאריך ההפצה בארה"ב היה היחיד לעטר את הפוסטר שבו ראשה של אלת החירות הניצבת על נמל ניו יורק ערוף. ובכלל, מה זה "קלוברפילד"? לאורך כל הסרט לא מוזכר ולו פעם אחת השם "קלוברפילד". יש שאמרו ששם הסרט נובע פשוט משם רחוב סמוך למשרדיו של המפיק והיוצר ג'יי ג'יי אברמס, בקליפורניה. אמנם התסריטאי, דרו גודארד, אמר שהשם נוצר על ידו והוא לא סיפר את הסיבה לאיש.

כשהמפיק והיוצר, ג'יי ג'יי אברמס, רצה ליצור סרט אימה-מפלצות חדש, הוא היה צריך לחשוב על מפלצת מסוג חדש, כזו שהיא לא דינוזאור ולא קוף ענק. משימה קשה, אין ספק. המפלצת ב"קלוברפילד" היא לא הדבר הכי מקורי בעולם, ודווקא מזכירה מאד מפלצת ממשחק מחשב שאני לא מצליח לזכור איזהו. אבל המפלצת היא לא העיקר בסרט. האמת, שהופעת הבכורה שלה באמת נעשית רק כעבור 40 דקות לערך. קרוב לחצי מהסרט עובר לפני שהמפלצת נראית לראשונה בהדרה, ורק כעבור 80 דקות בערך רואים תקריב שלה, שזה 5 דקות מסיום הסרט.

הסרט נפתח כשג'ייסון (מייק ווגל) ולילי (ג'סיקה לוקאס) מארגנים מסיבת פרידה מאחיו של ג'ייסון, רוב (מייקל סטול-דיויד), שעוזב את ניו-יורק מטעמי עבודה. למסיבת הפרידה מופיעים הרבה חברים, בינהם בת' (אודט יוסטמן), ידידה טובה שהפכה לאחרונה להיות קצת יותר מידידה, אבל העניינים לא הסתדרו בין השניים. הופעתה של בת' שוב בחייו של רוב גורמת לו ללבטים רבים ולדיכאון בזמן המסיבה לכבודו, והם נפרדים בכעס כשבת' עוזבת. את כל האירוע מתעד באמצעות מצלמה ביתית, האד (טי.ג'יי. מילר), שמופיע בעצמו לאורך הסרט בערך 4 פעמים בלבד. האד הוא החבר המעופף של רוב, ומרבית הקומדיה בסרט סובבת אותו. אבל באמצע התיעוד של המסיבה, כשרוב, ג'ייסון והאד יושבים על מדרגות החירום מחוץ לדירה, רעש אדיר מרעיד את מנהטן ומרבית החשמל בעיר נכבה. השלושה מובילים את כל החוגגים לגג כדי לראות את פשר הדבר, ואנו מצטרפים לחוויה דרך המצלמה שמחזיק האד. מהגג, מנהטן נראית בוערת ורסיסי ענק עפים לכל עבר, כולל לעבר החוגגים על הגג. כולם בורחים לרחובות העיר, שם המהומה אדירה והכאוס חוגג. האד ממשיך לצלם מתוך כוונה לשמש הקול והחזות של האירועים המוזרים הללו שקורים להם אחרי שיחלוף הכל.

רגעים אחרי שהכל נמצאים ברחוב, ראשה הערוף של אלת החירות (מפסל החירות), נוחת לרגליהם של גיבורי הסרט, באחת הסצינות המגניבות ביותר של הסרט. כל האזרחים בעיר מפונים לקראת הגשרים המוציאים אותם מהאי מנהטן. כשהם כבר על אחד הגשרים, משהו פוגע בגשר וג'ייסון מוצא את מותו. הבשורה לצופים ברגע זה היא שאף אחד לא חסין, אפילו לא גיבורי הסרט. שאר גיבורינו נמלטים על נפשם, ובדרך מספחים לעצמם משימה חדשה: להציל את בת' הלכודה בבנין המגורים שלה במרכז העיר. מותו של ג'ייסון גורם לגיבורינו להפוך לגיבורים אמיתיים, והכל נחלצים למשימה החדשה, כולל האורחת שלא מכירה אף אחד, מרלנה (ליזי קפלן). אחרי שהם רואים בטלויזיה תמונות של המפלצת הזורעת הרס בעיר, הם מחליטים לרדת למסילות הרכבת התחתית וללכת בדרכים התחתיות אל בת', שם הם פוגשים בצאצאים מפחידים לא פחות של המפלצת. המתח והאקשן נכנסים להילוך גבוה ברגעים הללו ולא נחים מאותו הרגע.

שלא כמו גוזדזילה, מימדי ההרס של המפלצת ב"קלוברפילד" לא נאמדים בכלל בזויות צילום ממעוף הציפור. מבט המצלמה האישית מונע מאיתנו לראות דברים כאלו, ורק שוטים מראשי מגדלים שאליהם נקלעים הגיבורים מאפשרים לנו לראות את המפלצת מלמעלה כשהיא "מסתובבת" בעיר.

הבמאי מאט ריבס נותן לנו דרך הדמויות הרגשה טבעית כמעט שהמצלמה הביתית היא בדיוק הדרך הנכונה שהיינו צריכים לראות דרכה את הסרט. הדיאלוגים של הדמויות סביב אירועי העלילה, שלא לדבר על ההכרזות הענייניות של האד הצלם, מעבירים לנו מסר ברור לגבי המצלמה, למרות שלאורך מרבית הסרט הצופה שואל את עצמו מתי נעבור למעוף הציפור ונראה את המפלצת? מתי נפסיק לראות הכל כאילו אנחנו שוב בסרט "פרויקט המכשפה מבלייר"? אבל ב"קלוברפילד" הכל הפוך מהמכשפה מבלייר. הסרט ההוא היה מסע תיעודי כאילו בתקציב זעום של 60 אלף דולרים לעומת כ-30 מיליון דולרים בתקציב של "קלוברפילד", איתם יצר ריבס את השוטים האדירים של מנהטן בוערת ומתפוצצת, וכמובן של המפלצת החורשת את העיר.

מילה לסיום, אניגמטית משהו. אני מוכרח לומר שהסוף של "קלוברפילד" היה מהצפויים ביותר שהייתי להם עד, אבל לאורך כל זמן האקשן הרגשתי שאין סיכוי שזה באמת הולך לקרות. ובכל זאת, זה קרה.

דירוג:

תודה מיוחדת לרן חדד.