"הצ'ופצ'יק של הקומקום: החיים על פי הגשש החיוור". באדיבות ארכיון הגשש החיוור, yes ו-HOT.
"הצ'ופצ'יק של הקומקום", על שלישיית "הגשש החיוור" הוא פרויקט חובבני, שטחי ורדוד.
הדבר הראשון שבולט בסדרה הוא חוסר המיקוד. ניכר שהיוצרים לא ידעו איך להשתלט על הקונגלומרט האדיר הזה של הגשש ולא ידעו איך לספר את הסיפור שלהם בצורה קוהרנטית ומעניינת. ולכן, הסדרה נראית כמו "אכול כפי יכולתך" בבופה של הכל כלול. דחפו לאותה צלחת כל כך הרבה דברים, בלי קשר ובלי סדר. אמנם ניסו לחלק לפרקים, אבל הנושאים לא ברורים וגם לא מקיימים את הבטחת הכותרת. כדי ליצור דוקו מרתק מכל כך הרבה חומר, אתה חייב להקים עמוד שדרה סיפורי מוביל שממנו יצאו כל האנקדוטות ועלילות המשנה. כדי לשכנע את הצופה לצאת איתך למסע של 4 שעות, אתה צריך להראות לו את השביל המרכזי. ואין כזה שם.
במקום, יש קליפים קצרים, חתוכים דק דק, קופצים ממשפט מפתח אחד לפאנץ' ליין אחר. לא מעמיק אף פעם ורק טס מבדיחה לבדיחה. הטכניקה מגושמת ומתאמצת סתם: מרואיין אומר משפט אחד והשני משלים אותו. עוד לא מספיקים להזכר במערכון "המכונית המגויסת" וכבר אורנה בנאי מחקה את קולו הגבוה של גברי עם ה"היה מנוע". ואם מראים קטע ממערכון, מראים אותו חתוך משלוש ווריאציות שונות ומתקופות שונות ביחד. זה פשוט מעיק ומזיע מניסיון להרשים בעריכה.
"הצ'ופצ'יק של הקומקום: החיים על פי הגשש החיוור". אורנה בנאי.
דוגמה בולטת היא בהתייחסות לתשדירי הבחירות שלהם מול ספי ריבלין. שם בכלל לא טורחים להראות את התשדיר במלואו ואת התשובה מספי ריבלין. אלא חותכים את שייקה לוי אומר "אתה הבנת את זה, ברוך?", קופצים לספי ריבלין שאומר "אתה הבנת את זה, שייקה?" שוב חוזרים לקטע "אתה הבנת את זה, ברוך?" שוב "אתה הבנת את זה שייקה?", כאילו אנחנו בסרטון טיקטוק. מי שלא מכיר את התשדירים המקוריים בכלל לא מבין במה מדובר. אז למה זה טוב?
בנוסף, הכל מודבק בקריינות סתמית של יניב ביטון, קומיקאי נהדר, שכשרונו כלל לא בא לידי ביטוי כאן ונאלץ לדקלם דברים בטלים. טקסט כמו "אילנית… הזמרת הכי בלונדינית של אותה תקופה" הוא משפט שלא מכבד את כותביו. או ההתייחסות המוזרה שלו לביצוע השיר "מים לדוד המלך", כשהוא מגדיר אותו כ"אירוע שטלטל את כל תדמית הגבר הישראלי בתוך שניות בודדות" (מה?).
"הצ'ופצ'יק של הקומקום: החיים על פי הגשש החיוור". שייקה לוי, ישראל פוליאקוב, גברי בנאי. באדיבות ארכיון הגשש החיוור, yes, HOT.
הייתי אומר שהפלוס של הסדרה הוא עושר קטעי הארכיון. אבל זה גם לא מדויק. כי הקטעים מבליחים לשניות ונקטעים. אי אפשר ליהנות מהם באמת. אין במה לנעוץ שיניים.
והכי גרוע – הסדרה מתיימרת לתת "תזה" על למה הגשש הצליח. בגלל שלסדרה אין באמת "תזה" כזו, היא יורה לכל הכיוונים עם כותרות שלא מצליחות לפגוע באמת בשורש העניין. כמו הטיעון "זו היתה פעם ראשונה שאנשים ראו דמויות מזרחיות על הבמה" (ממש לא נכון, חיים טופול עשה את זה בשנות החמישים עם הלהיט הגדול "סעדיה והסעד" בלהקת "בצל ירוק", שייקה אופיר עשה את זה עם אינסוף דמויות מזרחיות אהובות בסוף שנות החמישים ויש עוד דוגמאות רבות). או הרעיון שאלו קומיקאים שדיברו בשפת היום יום (גם לא נכון, דן בן אמוץ עשה את זה עוד יותר בוטה בסוף שנות ה-40). או שהם מציגים את הישראלי החדש ועוד אלף ניסיונות. זה מה שנקרא Beating Around the Bush.
וכצפוי, הסדרה משתמשת בטיעון הלא חוקי והמעייף "הם פיצחו את הדי.אנ.איי של החברה הישראלית". מילא. אם אתה מחליט להיות קלישאה, לפחות תסביר את הפיצוח. אבל לשווא תחפשו. אין שם דבר כזה.
"הצ'ופצ'יק של הקומקום: החיים על פי הגשש החיוור". גברי בנאי, שייקה לוי, ישראל פוליאקוב. באדיבות ארכיון הגשש החיוור, yes, HOT.
הסיבה שהגששים הצליחו, לדעתי, קשורה לתהליכי עומק בסאטירה הישראלית שהחלו לצאת לדרך שנים קודם לכן בזכות אפרים קישון. קישון הגיע למדינה שבה הישראלי הוצג ככזה שתמיד הולך בשדות, יפה הבלורית, שכמו בקריקטורות של דוש (עוד הונגרי אחד מהמאפיה) הוא סרוליק – נכון לכל מאמץ, תמיד מטה שכם ואפשר לסמוך עליו. קישון, שבא מבחוץ, הראה לישראלי את מי שהוא באמת: מישהו שממש אי אפשר לסמוך עליו. ולכן, זו היתה הפעם הראשונה שישראלים התחילו לצחוק על עצמם ברצינות.
במשך שנים רבות קישון סדק את כתר ההרואיות של הישראלי המצוי וטען שאנחנו כבר לא רוצים להיות אור לגויים, אלא בעיקר רוצים לרמות את מס הכנסה ולקנות מכשירי חשמל פטורים ממכס. שהישראלי הוא גם חפיפניק, קומבינטור ומאעכר. ההומור עד קישון היה הומור ברנז'אי של מחתרות, צ'יזבטים וטפיחות עצמיות על השכם – איך גרשנו את הבריטים וניצחנו את הערבים ואיך התחלנו עם בתיה מהפלמ"ח. אבל קישון גילה שבמקום להיות הזורע והקוצר, הישראלי רוצה להתברגן ושיהיה לו קו טלפון בבית. שישראל היא לא תמיד בעלת רוח צעירה עם גמישות ויעילות חלוצית, אלא בכלל מדינה קטנה בתוך הסתדרות גדולה של פקידות סובייטית שהביאו לכאן ממזרח אירופה. הישראלי מצא את עצמו נכשל בהגשמת חזון הנעורים בגלל מקלות בגלגלים שתקעו לו הפקידות, האטימות והטפסים בשלושה עותקים. אז המפגש הבלתי אפשרי בין החאפר לבין הביורוקרטיה יצר הומור שאין שני לו בעולם, אותו מתח קישון עד הקצה. קישון הוא לא היחיד שעסק בזה, היו גם עמוס קינן בטור שלו "עוזי ושות", דן בן אמוץ עם "ילקוט הכזבים" ועוד אחרים. אבל קישון היה המוביל הגדול של המהלך הסאטירי הזה. הוא פורץ הדרך שהביא את הז'אנר לרמת שלמות.
איך זה קשור לגששים? זה מאוד. בשנים 1963-4 נחלץ הפקק מסיר הלחץ של הדימויים הכוזבים, כשקישון יוצר את הסרט "סלאח שבתי" (עוד דמות מזרחית ראשית בקומדיה שנולדה לפני הגששים). ובעזרת הדמות הזאת, קישון מביא לאקרנים את הקומדיה שלו לשיא, עם כל מה שפורט פה.
"סלאח שבתי". חיים טופול.
זה קורה כי קישון מצליח להרים את הסרט הזה באופן עצמאי עם הכספים הפרטיים שלו ושל טופול ומנחם גולן. הסרט לא נתמך על ידי המדינה, שעד אז דאגה לצ'פר הפקות שיוציאו את ישראל נפלא (ולכן קראו להם "סרטי סוכנות").
עוד פרט חשוב מאוד: בתחילת שנות ה-60 משתנה שיטת העידוד בקולנוע. מפיקי הסרטים מתחילים לקבל החזרי מס לפי כמות הכרטיסים הנמכרת. כלומר, ככל שיבואו יותר צופים – כך יוצרי הסרט יקבלו יותר עידוד כספי מהמדינה (ולאו דווקא לפי תכנים שמשרתים את הנרטיב הלאומי). זו הסיבה שבשנת 63-64 ניתן לראות כמות הרבה יותר גדולה של סרטים והרבה יותר קומדיות מאי פעם (עד שנת 1963 נוצרו בקושי 8 קומדיות, בשנת 1964 לבדה נוצרו 5). קישון לא היה צריך להתחשב בדעת השלטונות. אלא לקלוע לטעם הקהל הרחב.
התוצאה היתה הצלחה קופתית פנומנלית (עד היום הסרט הוא מבין שלושת הסרטים הנצפים ביותר בתולדות ישראל). זה שחרר הכל. פתאום, היה מותר לצחוק גם על איכותיו הרעות של המקום הזה ולא רק לצפות בקומדיה שהמסקנה שבה היא שגם אם יש לך בית מפואר בפריז הכי כיף זה לחזור לארץ לחיפה (העלילה של "דליה והמלחים" 1963). והציבור החל לדרוש את ההומור הזה בדיוק. רצה לצחוק על עצמו באמת. קישון אמר בזמנו "אם כתבתי משהו וצחקת מזה – סימן שצדקתי". כלומר, כשהאמת המביכה נחשפת – זה הרגע המצחיק ממש.
"חור בלבנה". אורי זוהר.
בעקבות מהלכו של קישון, גדולי התרבות פורקים כל עול. אורי זוהר יוצר את "חור בלבנה" שמערער לגמרי על דמותו של הצבר ועל כל הרעיון של המדינה הציונית (רק לפני כן הוא יצר את "עץ או פלסטין" שמהלל את ישראל). הקומיקאים יוצאים למרד. קישון בקולנוע המיינסטרים, אורי זוהר באוונגרד והגששים נותנים גז בהופעות הפתוחות והקלילות.
הגששים מימשו בדיוק את החזון הזה של קישון. לא פלא שהם ביקשו להתייעץ איתו לפני שעלו לבמה וכמובן לא מפתיע שכמה מהמערכונים המפורסמים שלהם מבוססים על מערכוניו (כמו המוסך עם קלראשו ועוד) עם דמויות שמזכירות כולן את הדמויות שלו.
מי שלא עוסק בהיסטוריה ההומוריסטית של ישראל והתמורות שבה – לא יכול לספק את ההסבר לכוח של ההומור הגששי. והסדרה לא עושה זאת.
"הצ'ופצ'יק של הקומקום: החיים על פי הגשש החיוור". שייקה לוי, ישראל פוליאקוב, גברי בנאי. באדיבות ארכיון הגשש החיוור, yes, HOT.
כמובן שכל האפקט של השלישיה לא היה קורה בלי הכישרון הנדיר של שלושתם והדינמיקה החד פעמית ביניהם (והאמרגן הגדול פשאנל שהיה האבא והאמא שלהם. בלעדיו הם לא היו זזים סנטימטר). הטיימיניג, המוזיקליות, הניואנסים – כולם הגיעו לרמה בינלאומית. אין מה לדבר. אבל לא ניתן להבין את ההצלחה המטאורית ללא ההבנה ההיסטורית.
בסדרה יש גם מרואיינים טובים מאוד: ירון לונדון, נועם סמל (שחושף שהגששים הרוויחו כחמישים אלף שקל להופעה, ובחודש היו להם 37 הופעות. תעשו את המכפלות ותחלקו ל-4, שכן להבנתי הם היו שותפים שווים עם פאשנל), נועה לביא המצוינת וגם ראיונות ארכיון שנלקחו מהכספת של המפיק אריק ברנשטיין, שהפיק גם את "במדינת היהודים". אלה הם קטעים שנשמטו מהסדרה ההיא מפי ז"לים חשובים – יוסי בנאי, מוטי קרשנבאום. יש גם שימוש בחומרי גלם שלא יצאו לאור מהסדרה הנפלאה "פשה" של שירלי דשא. אבל כל אלה ניתנים בכפית קטנה.
הסדרה הזו היא טעות והחמצה מעציבה של נושא שכנראה כבר לא יקבל טיפול נוסף. חבל.
"הצ'ופצ'יק של הקומקום: החיים על פי הגשש החיוור". ירון לונדון.
אני לא כותב את הביקורת הזאת בשמחה. בדיוק להפך. זה מתסכל. כל כך רציתי לשבת ולהינות מול סדרת מופת (או לפחות סדרה טובה) על הגשש ולהתפנק לי ב- 4 שעות של הומור וכיף. במקום, כמעט אילצתי את עצמי לצפות בזה. לקח לי 10 ימים לצפות בזה, מרוב שהיה מעיק.
בשורה תחתונה, הנה ההמלצה שלי: תוותרו על הצפייה ב"הצ'ופצ'יק של הקומקום" וגשו לצפות בפרק "קנטטה לשוארמה" מתוך הסדרה "במדינת היהודים" של מודי בר און וענת זלצר (קיים באתר תאגיד השידור הציבורי). זו יצירה מופת אמיתית, שלא כדאי להחמיץ וגם אפשר לצפות בה שוב ושוב. או לחילופין כדאי לראות את הסדרה "פשה" המצוינת שיצרה שירלי דשא, בתו של המפיק האגדי. סדרה שמוקדשת בחלקה הגדול לגששים. שם אפשר להתרפק וליהנות משלושה מוכשרים ומגע נפלא של רוח ההיסטוריה הישראלית.
הצ'ופצ'יק של הקומקום: החיים על פי הגשש החיוור (ישראל, 2023)
יצירה: אליאב לילטי, שי להב, אריק ברנשטיין, משה אדרי | בימוי: אליאב לילטי | תסריט: שי להב | משחק: יניב ביטון, גברי בנאי, שייקה לוי, ישראל פוליאקוב, יעל פוליאקוב, אורנה בנאי, שוש פוליאקוב, אורי בנאי, אברהם דשא, נעם סמל, אורנה לוי, צביקה הדר, תם אהרון, ירון לונדון, יעל לביא, מולי שגב, משה אדרי, נפתלי אלטר, דפנה בנאי, דני סנדרסון, מוטי קירשנבאום, יוסי בנאי, ספי ריבלין, שייקה אופיר
שידור: yes VOD, HOT VOD