26 במרץ 2010 בשעה 9:45, מאת
לירן מזרחי

ג'ורג' קלוני עם פרנסיס מק'דורמנד. מתוך לקרוא ולשרוף.
האחים כהן הם הבמאים הכי ורסאטילים שאפשר למצוא היום בקולנוע. כל אחד מהסרטים שלהם מביע סגנון יחודי ובעיקר נתפס כמקורי ופורץ דרך (כן אני אוהבת את "לחסל את הליידי" אם היו ספקות כלשהם). קשה למצוא חובב קולנוע שלא רואה את "ביג לבובסקי" של השניים כמניפסט נדיר ויפהפה המנציח את בטלנותו ורצונו של האינדבדואל להתנער מהחברה וממירוץ החיים כדי להתקלח באמצע היום. Respect my authority קבע אריק קרטמן החמוד מ"סאות' פארק" וזה מה שאיתן וג'ואל כהן אומרים – אני קובע את החוקים שלי בעצמי.
אין ספק, ש"ביג ליבובסקי" שינה את הדרך בה אנחנו תופסים את אמריקה והביקורת החברתית המוסווית בהומור שחור באה לומר משהו על המדינה שמתיימרת להיות האור ליהודים בערכיה. האחים מושפעים בעיקר מסרטי הפילם נואר ("האיש שלא היה שם", "רציחות פשוטות") וגם מקומדיות שחורות ומטורפות ("אחי, איפה אתה?", "אכזריות בלתי נסבלת") והשילוב בין השניים בהחלט מוכיח את עצמו לאורך השנים.
"לקרוא ולשרוף" סרטם מ-2008 הוא ללא ספק אחד הסרטים היותר מוזרים של הצמד. אין ספק שמדובר בקומדיה מטורפת לחלוטין המפגישה אנשים שונים ויוצרת סיטואציות הזויות ביותר ועדיין לא מדובר בסרט טיפוסי של הכהנים. הסרט מציג שלושה סיפורים שמצטלבים בדרך כאוטית מהרגיל בפארודיה מטורפת וחסרת מעצורים. אז מה משותף לאוזבורן קוקס (ג'ון מלקוביץ') אנליסט ב-CIA, לינדה ליצקי (פרנסיס מק'דורמנד) מדריכה במכון כושר הרוצה לעבור ניתוחים קוסמטיים והארי פארר (ג'ורג' קלוני) מאבטח אישים במשרד האוצר? למראית עין כלום, אבל כמובן ששרשרת האירועים שתתחיל עם פיטוריו של אוזבורן קוקס ממשרתו הסודית ורצונו לתעד את זיכרונותיו תפיל את אבן הדומינו הראשונה.
לחצו לקריאת הכתבה המלאה »