סיכום שנת תשס"ח (2007-2008) בקולנוע הישראלי

טקס פרסי האקדמיה הישראלית לקולנוע (פרס אופיר 2008) יחולק ביום שלישי הקרוב, ושבוע מאוחר יותר נפתחת עלינו לטובה שנה עברית חדשה. אין זמן טוב יותר לסכם בקצרה את השנה החולפת בקולנוע הישראלי ההולך ומשתפר בשנים האחרונות.

שנת תשס"ח, 2007-2008, היתה שנה מוצלחת נוספת לקולנוע הישראלי. הסרטים של תשס"ח התמידו בקו ההתרחקות מתמימות לעבר דרמה עמוקה, והעניקו הצצה מעניינת לתוך היוצרים שלהם. חלקם הצליחו יותר וחלקם הצליחו פחות. השלישיה החזקה ביותר בענין הזה היא "איים אבודים", "שבעה" ו"ואלס עם באשיר" שהם גם המועמדים הבולטים לפרס אופיר השנה. הלבט שלי חורץ בין "איים אבודים" לבין "ואלס עם באשיר", שכן שניהם מביטים על עברם הצעיר של במאיהם ומעניקים לנו חיבור עז עם חוויותיהם. בזה דווקא כשלו האחים אלקבץ עם סרטם "שבעה", שלמעט שתי סצינות, האחת בהתחלה והשניה כמעט בסוף, פשוט שיעממו לחלוטין.

"איים אבודים" מבוסס על חייו הצעירים של הסטאנדאפיסט-תסריטאי-מחזאי ועכשיו גם במאי, רשף לוי. כמעין אוטו-ביוגרפיה חופשית, סרט הביכורים של לוי מתחיל כססגוני ומהנה, ואט אט עושה את דרכו לעבר דרמתיות עוצמתית החושפת מבנה משפחתי מתפרק כמעט הנופל וקם על כתפיו של אבי המשפחה בגילומו של שמיל בן ארי. כל השחקנים (למעט אורלי זילברשץ) נותנים הופעה טובה יותר מהרגיל, ופשוט מענג לצפות בהם על המסך.

"ואלס עם באשיר" גם הוא מבוסס על חייו הצעירים של הבמאי שלו, הפעם ארי פולמן, והפעם כמעין מבט לאחור. סיוטים של חבר ממלחמת לבנון (הראשונה) גורמים לפולמן לחוות חלומות משלו על המלחמה ומובילים אותו לתור בעקבות תשובות לחלום ומדוע בכלל שכח את כל מה שקרה לו שם במלחמה. הסרט הצליח להפתיע כסרט אנימציה במסוה של סרט תיעודי, ובאופן מפתיע, אנשים האמינו שמדובר בסרט תיעודי למרות שזיכרון ואיורים הם הבסיס העיקרי למתואר בסרט. מה שיותר הצליח להפתיע, ש"ואלס" מצליח לדלג מעל הדעות הפוליטיות של צופיו ועדין להעניק לאלו חויה מושכת, מעניינת ועוצמתית.

שני המועמדים האחרים לפרס אופיר לסרט העלילתי הטוב ביותר, "אצבע אלוהים" ו"כמו אבא שלך" התעכבו במשך כל השנה עם יציאה בהקרנות חובקות מדינה והסתפקו בהקרנות סינמטקים ופסטיבלים – דבר מעצבן ביותר. זה אמנם לא אופי חדש למפיקים בישראל, המנסים לגרוף תודעה רבה יותר לסרט באמצעות פרס אופיר או סתם ניסיון למכור את הסרט בארצות ניכר לפני המולדת, אבל זו נשארת תופעה שצריך להוקיע. ביחוד כשבארה"ב, סרטים חוזרים להפצה בסמוך לעונת הפרסים היוקרתיים ולא מחכים למועמדות כדי לצאת בריש גלי (צריך לציין שחוקי האוסקר מחייבים הפצה לפני מועמדות). למעשה, גם המועמד הבולט השלישי והפחות חביב עלי, "שבעה" עשה תרגיל זהה. הפצתו בצורה רחבה בקולנוע מתרחשת יומיים אחרי הטקס הישראלי.

אבל תשס"ח לא תסומן כשנה טובה עבור המיינסטרים בלבד. שני סרטי סטודנטים זכו לשימת לב רחבה, האחד בעיקר מצד הצופים והשני בעיקר מצד המבקרים. השניים המדוברים הם "מפטיר" של דויד דזאנאשוילי ו"בית אבי" של דני רוזנברג. את שני הסרטים הללו החלו היוצרים בראשית דרכם להפיק עוד כשהיו במהלך לימודיהם, האחד באוניברסיטת ת"א והשני בסם שפיגל. "מפטיר" לא זכה לאהדת המבקרים בפסטיבל חיפה של 2007, כשעוד היה בגימורים, אך נערך מחדש ויצא להקרנות בסינמטק תל אביב שרק הלכו והתרחבו עם הזמן. היחוד של "מפטיר", גם אם אחרי העריכה המחודשת תחשבו עליו בתור סרט בינוני, הוא שסוף סוף יוצא ממדינתנו הקטנה מותחן פשע שמכבד את עצמו ולא עושה צחוק מהז'אנר. "בית אבי" מצידו, כן זכה לאהדת מבקרים סוחפת, יש שתרמה לזאת העובדה שהשיח בסרט נערך כמעט כולו בידיש מפי שחקנים שאינם דוברי השפה מראש.

שני סרטי סטודנטים ישראלים הצליחו לעלות לתחרות הרלבנטית בפסטיבל קאן היוקרתי, ואחד, "המנון" של אסף קידר, אפילו חזר זוכה. בפסטיבל קאן גם החל הכרכור הישראלי סביב "ואלס עם באשיר" שהוקרן שם וזכה לתשואות רמות בסוף הסרט מצד הצופים, ומאוחר יותר זכה לביקורות נלהבות אצל מבקרים חשובים מארה"ב שהאיצו את רכישתו להפצה שם. ואם כבר ביקורות טובות, גם ערן ריקליס זכה לביקורות טובות מבית על "עץ לימון" שלו, שם חזר להתענין בחייהם של ערבים-ישראלים ועמידתם מול הבירוקרטיה המדינית שלנו.

אבל לא הכל טוב בשנת תשס"ח. עמוס קולק, הישראלי היורד, ביים סרט נוראי בשם "חסר מנוחה" עם משה איבגי בתפקיד הראשי בהופעה מכפירה שבאופן בלתי ברור זיכתה אותו במועמדות לפרס אופיר. לצידו של איבגי מופיע בהופעת בכורה על המסך הגדול, עלם החמדות רן דנקר, כוכב הטלנובלות המוסיקליות בהופעה סבירה יחסית (וכמובן קטע זימרה ונגינה, איך לא). הסופרת צרויה שלו זכתה (?) לעיבוד קולנועי צרפתי-ישראלי, "חיי אהבה", שגם הוא לא היה טוב מדי; ולבסוף, סרטו החדש של מנחם גולן בהפקתו של דורון ערן, "הכתובה", זכה לכישלון חרוץ גם בקרב דעת הצופים (והווח בקופות) וגם בקרב דעת המבקרים עד כי הורד במהרה מן המסכים. שמוליק דובדבני ניסה לעדן את החצים שעמדו להישלח לעבר גולן בזמנו עם תזכורת לסרטיו שעיצבו והעצימו את הקולנוע הישראלי בעשוריו הראשונים. יאיר רוה הוסיף גם הוא בגעגועים לימים שנהנה לראות סרטים של גולן.

הקולנוע הישראלי של תשס"ח התעסק ברובו בנושאים המוכרים כדפוס חוזר. גם הפעם עסקו מרבית הסרטים במוסד המשפחה (איים אבודים, שבעה, סוף שבוע בגליל), מוסד המדינה והצבא (זד-32, ואלס עם באשיר, אלטלנה) או יחסי היהודים-ערבים (עץ לימון, סוף שבוע בתל אביב). יתכן ש"מפטיר" הוא ניצן ראשון בז'אנר מתפתח של במאים צעירים ופוחזים שיש להם גם מה להגיד בתחומים אחרים, יותר הוליוודים ושפונים לקהל שונה בדרך כלל. אפילו שהיה זקוק לליטוש, "מפטיר" קנה לעצמו חשיבות גדולה בשנת תשס"ח בזכות הניסיון לעשות משהו יוצא דופן, וגם להצליח בזה. גם אם ישארו לעסוק בנושאים המוכרים, כולי תקוה שיצוצו במאים נוספים שידברו קצת אחרת לצופים, כמו רשף לוי, דויד דזאנאשוילי, אבי מוגרבי וארי פולמן.