"דטרופיה" – ביקורת – פסטיבל דוקאביב 2012

"דטרופיה".

"דטרופיה".

פסטיבל דוקאביב 2012 – כשסביבו לא-מעט סרטים שעוסקים במשבר הכלכלי העולמי של שנת 2008, "דטרופיה" מביא איתו מבט ראשון לעיר שלא רק נפלה מגדולתה והפכה לעזובה – אלא הפכה לעיר שנראית מוכת מלחמה. חרף הסביבה בהם שוהים תושבי העיר, הם מסרבים להכיר בעובדות ולהביט במבט מפוכח על המצב, כך שמונעים אפילו את ניסיונות ההבראה שמתוכננים להם.

את הסרט ביימו היידי אווינג ורייצ'ל גריידי, שמוכרות בעיקר בזכות הסרט התיעודי "מחנה ישו" (Jesus Camp) שהיה מועמד לפרס האוסקר. בארץ, יס הקרינו את אסופת סרטי התעודה ״פריקונומיקס״ שבחנו את התיאוריה של הכלכלן סטיבן לויט כי הכלכלה מתארת כיצד עולמנו מתנהל באמת. אווינג וגריידי ביימו סגמנט על תמריצים כספיים לילדים בעלי הישגים נמוכים. ב"דטרופיה" שלהן, מככבת העיר דטרויט (ומשורבבת לתוך שמו) שהיא עיר היוולדה של אווינג, והשתיים ביקרו בה במקרה והחלו להתבונן במתרחש שם דרך עדשת המצלמה. הסרט הוקרן בפסטיבל סאנדנס, שם קטף את פרס העריכה.

"דטרופיה" מתעד כאמור את השנתיים האחרונות בעיר דטרויט, שבמדינת מישיגן, ארה"ב. בתחילת המאה ה-20, כאשר המציא הנרי פורד את פס היצור המהפכני לרכבים (בשימוש עד היום) הוא שם אותו בשימוש במפעל החברה בדטרויט. בעקבותיו של פורד הוקמו מפעלי יצור רכב ענקיים אחרים (ג'נרל מוטורס, קרייזלר), אשר התמקמו גם הם בעיר, והפכו אותה לעיר תעשייתית ענקית. בזכות מפעלי הענק הללו, גדל שטחה של דטרויט והשתרע על שטח רב כל כך שהפך אותה לעיר העשירית בגודלה בארה"ב. אנשים הצליחו להתפרנס בכבוד, ובסרט טוענים תושביה כי משם צמח מעמד הביניים בארה"ב. בין אם משם או לא משם צמח מעמד הביניים, חיי התרבות בדטרויט פרחו גם הם, ובעוד בסרט בוחרים להתמקד באופרה ובג'אז, אני תמיד זוכר אותה – בהקשר זה – כעיר הולדתו של אמינם. השניים גם 'כיכבו יחד' בסרט "8 מייל".

בכלכלה קפיטליסטית כמו של ארה"ב, הציבור רוצה לקנות בזול ולהרוויח הרבה. כך גם פועלים עשירי המדינה המחזיקים בעסקים החזקים במשק: ליצור בזול ולהרוויח הרבה כסף על המכירות. כשהתעשיות בדטרויט רצו ליצור בזול, הן הפסיקו את היצור בעיר ועברו לשלם שכר זעום לתושבי מקסיקו והמזרח (סין ויפן). בתחילה, הציבור שמח על הירידה במחירים והגדלת התחרות, אבל אט אט כשנסגרו מקומות העבודה, פני האנשים השתנו לכאורה. עם זאת, להבדיל מהאצבעות המאשימות שהופנו בסרטים כמו "המעגל הפנימי" (המצוין) ו"קפיטליזם: סיפור אהבה" (ההרבה פחות מצוין), כלפי בעלי העסקים והבורסה; ב"דיטרופיה" מפנים בסופו של דבר אצבע מאשימה כלפי הציבור. ההבנה אינה מגיעה בהקדם, אך שווה להמתין לה ולראות את אחד מגיבורי הסרט מגיע אליה.

"דטרופיה".

"דטרופיה".

מדובר בסרט איטי מאד, גדוש צילומים ארוכים של נופים בעיקר – והם הנותנים לו למעשה את כוחו האמיתי. הבמאיות בוחרות להציג בין כל סצינה של שיחות ודיונים, כיצד נראית העיר כיום, כשירדה מגדולתה. והעיר נראית נורא, ממש כאילו שרדה באירופה את מלחמת העולם השניה: בניינים הרוסים כאילו ספגו הפגזות, חפצים שהושארו מאחור בדירות כאילו יושביהן נמלטו על נפשם ואנשים ששורדים בקושי את החודש. העיריה מנסה להקטין את שטחה המיושב בפועל, על מנת לחסוך בהוצאות ולמנוע פשיטת רגל. התושבים מצידם, מסרבים לעזוב את ביתם ולהתכנס לשכונות שהעיריה בחרה שתמשיכנה להיות מיושבות, לא בדיוק ברור מדוע מלבד ערכים סנטימנטלים שאני יכול רק לנחש. חולשתו של הסרט היא בחוסר אמירה כלשהי בנושא. ההבנה של אחד מגיבורי המצלמה ממש בסוף הסרט, היא מהתובנות הבודדות (והבלתי מפותחות מספיק) שהסרט מציג.

דירוג: ★★★½☆

דטרופיה
ארה"ב, 2012
הקרנות במהלך פסטיבל דוקאביב 2012 שיפתח ביום חמישי ה-3.5.
קדימון:

בימוי:
היידי איווינג
רייצ'ל גריידי
צילום:
קרייג אטקינסון
טוני הארדמון

אסי

ראיתי את הסרט בפסטיבל. תיארת בדיוק את התחושה שיצאתי איתה בסוף הסרט. חוץ מהתובנה של אחד הגיבורים בסוף הסרט, לא הצלחתי להבין לאן הסרט חותר.

תורך להביע את עצמך. מה תרצה להגיב בנושא?