"טד" – ביקורת

מאת אופיר איל
9 באוגוסט 2012 בשעה 9:30
"טד". מארק וולברג.

"טד". מארק וולברג וטד.

אחרי אוסף סדרות טלוויזיה מבריקות, סת' מקפרלן, נער הזהב של הטלוויזיה האמריקאית, מגיע לקולנוע עם סרטו הראשון "טד". למעשה, הפרט הכי חשוב שצריך לדעת על הסרט הזה הוא שהוא של סת' מקפרלן. אמנם יש בו שחקנים טובים ודב פרוותי מסקרן המדגים דיבור מלוכלך מהו, אך כל אלה משניים לעובדה שמקפרלן עומד מאחורי היצירה הזו. העלילה והדיאלוגים תפקידם לשמש במה לרעיונות הציניים וחדי האבחנה של האיש הזה, כך שההנאה ממנו היא בעיקר רעיונית ומילולית. באיזו מידה זה מצליח לסחוב סרט שלם? לא ממש אם אינך אמריקאי שרגיל לעלילה הומוריסטית נמוכה למדי.

מקפרלן, יוצר אמריקאי פורה ורב גוני, הוא אנימטור, תסריטאי, מפיק, מלחין, שחקן ומדובב, שעומד מאחורי כמה מסדרות האנימציה האמריקאיות הטובות ביותר. בין יצירותיו ניתן למצוא את "איש משפחה", "אבא אמריקאי" והעדפה אישית שלי- "המעבדה של דקסטר", שהן סדרות אנימציה שמטרתן לרוב היא לטבוח בנורמות וערכים אמריקאים מיופייפים. הסדרות של מקפרלנד נודעות בהפניית אצבע מדוייקת לרגעים המגוכחים ביותר של התרבות האמריקאית ובחופש האומנותי שהן נוטלות לעצמן על מנת לעסוק באלה: בכל אחת מהסדרות הללו פרק שגרתי יכול להיעצר לטובת כמה רגעי שקט מביכים או לשם חיתוך לעיסוק בנושא אסוציאטיבי של אחת הדמויות. כמו כן, אין בהן הקפדה על ריאליזם כאשר בסידרה "אבא אמריקאי" מככב חייזר שאומץ לחיק המשפחה וב"איש משפחה" הדמות הכי מתפקדת פרקטית ורגשית היא הכלב המשפחתי. תשכחו ממשפחת סימפסון- שכבודה בהחלט במקומה- בסדרות של מקפרלן החוק העלילתי היחיד שנשמר הוא זה שברגע נתון ישרת הכי טוב את הבדיחה, שהיא לרוב על חשבונה של אמריקה.

לעומת הסדרות שלו, שמאחר והן סדרות אנימציה קל לקבל בהן את הקו הפרוע והרנדומלי תכופות, כעת מדובר במסך הגדול ובעולם שאינו מיוצר בדו ממד. כתוצאה, השאלה הגדולה המקיפה את הסרט "טד" היא כיצד ההומור הפרוע של מקפרלן יחזיק בעולם המורכב מדמויות בשר ודם. אז זהו, שלא- לא בשר ודם זאת אומרת, כי לצד מארק וולברג ומילה קוניס, המאיישים את התפקידים האנושיים הראשיים, הכוכב האמיתי של הסרט הוא טד- דב צעצוע, שבעזרת אנימציית מחשב משובחת התעורר לחיים. יחד עם שני כותבים המלווים אותו גם בסדרות, מקפרלן מצא פיתרון יצירתי לעובדה כי לא כל מה שעובר כמשעשע וחמוד מפי חייזר מצוייר יתקבל כך גם מדמות אנושית.

את הרגעים המביכים והחדים באמת נתן מקפרלן לטד, שנקודת מבטו המסוממת ומלאת ניבולי הפה היא זו שמובילה את הסרט. למעשה, העירוב בין מתוק לגס רוח המתבטא בעיקר סביב טד, הדוב הפרוותי שיותר מהכל זקוק לצנזור, נכון לסרט כולו, כפי שניתן לראות כבר מסצינת הפתיחה בה קריין חג מולד מקסים מגניב ניבולי פה. ייתכן וזו הנוסחה שמצא מקפרלן על מנת לעבור לעולם בני האדם, שאצלם חוסר תפקוד ואמירות בוטות אינן מרוככות על ידי העובדה שהם דמויות מצויירות.

הסיפור נפתח בשנת 1985, כשקולו של הקריין מתאר ילד חמוד ודחוי בשם ג'ון בנט, המשתוקק לחברים. ג'ון, המקבל לכבוד החג דב צעצוע ענק, מביע משאלה שהדב טדי יתעורר לחיים ויהיה לו לחבר אמיתי וכך באמת קורה. טד מתעורר לחיים, הופך במהרה למפורסם אך כמו כל סלבריטי טוב, גם נשכח באותה מהירות. באופן זה סולל מקפרלן את הדרך לכך שדב פרווה מדבר הוא תופעה שכולם די אדישים לה, מה שמאפשר לטד להתקיים אך גם להיות פנוי לחיות את חייו יחד עם ג'ון.

העלילה קופצת שנים רבות קדימה, ואנו פוגשים את  ג'ון (וולברג) כבר בן 35, יש לו חברה יפהפייה בשם לורי (קוניס), ויחד הם חולקים דירה עם טד. טד וג'ון הם עדיין החברים הכי טובים המעבירים את רוב זמנם יחד, כעת בעיקר בעישון סמים ומשחקי וידאו. לעומת לורי שלה עבודה רצינית, ג'ון עובד בסוכנות מכוניות והוא אינו מתפקד כמבוגר אחראי בשום צורה. דרישתה של לורי לבן זוג בוגר דוחפת את טד וג'ון לנסות ולהיפרד מאחר ולא רק שמערכת היחסים בין ג'ון לדוב שלו מסמלים את חוסר התבגרותו, אלא שאותו דב הוא השפעה שלילית מובהקת. כבר בסצינה הפותחת את תמונת חייו הבוגרים של ג'ון ברור שהדב שלו רחוק מלהיות דב צעצוע תמים. טד הוא דב גס רוח, מסומם ובטלן, המושך את חברו לתרבות רעה ויותר מהכל חי חיי קולג' שטחיים ונהנתנים. זה דב שיכול לאכול ולשתות- עדיף בירה, ומבחינתו, רצוי גם לקיים יחסי מין (על אף שאין לו איבר מין והוא אף התלונן בפני יצרניו על כך).

"טד". מארק וולברג, מילה קוניס.

"טד". מילה קוניס עם מארק וולברג.

כמה ג'ון יצליח להתבגר ולהתרחק מחברו, האם ג'ון ולורי יישארו יחד? לא בשאלות אלה טמון העניין האמיתי של הסרט. סיפור הרקע הזה הוא רק תפאורה לעניין האמיתי, שהוא מערכת היחסים בין ג'ון לטד, או בעצם סיפוק הזדמנות לטד לפרוש את שנינותו באוזני חברו האנושי. מבחינה זו, במידה מסויימת יש כאן ירידה באיכות של מקפרלן מאחר ולעומת הסדרות שלו בהן לכל דמות יש תפקיד מושחז ומדויק, כאן רוב הדמויות הם סייד קיק מתמשך לדב הפרוע. תפקידה של קוניס המתוקה שטחי ביותר ואילו וולברג המקסים (על אף שנראה קצת מבוגר מדי), אמנם עושה עבודה טובה אך זו עבודה טובה בלהוסיף תוקף ומהימנות לדב הפרוותי על ידי מערכת היחסים ביניהם. אפשר לומר שמבחינה מסויימת הסרט מוצלח מאחר וההומור של מקפרלן הוא נושך וייחודי, אך העובדה שכולם בעיקר ניצבים על מנת לשרת את הפאנצ'ים של טד, מורידה מאיכות ההומור.

יש רגעים מעולים בסרט כגון שיר הרעמים של ג'ון וטד, מרתון מניית שמותיהן של פרחות אמריקאיות, שכן סיני עם ברווז בשם ג'יימס פרנקו והזמרת נורה ג'ונס שקופצת לביקור. גם הופעת אורח משמעותית של סאם ג'ונס, הלא הוא פלאש גורדון, נחמד לצפייה; ועל כולם גובר ג'ובאני ריביסי הגאון, שייתכן שרק שתי הדקות שבהן הוא מענטז אל מול קליפ של כוכבת שנות ה- 80' -טיפאני, משפרות את הסרט כולו. עם זאת, הסרט גם מלא רגעים מביכים, נמוכים, בהן הטקסט האיכותי של מקפרלן לא מקבל הוצאה מיטבית לפועל. אין ספק שארצות הברית זקוקה נואשות לאנשים כמוהו על מנת שיוסיפו הומור עצמי איכותי לתוך התערובת הכה פוליטקלי קורקט- צדקנית- נוצרית ממנה עשויה אמריקה. עם זאת, התוצר הקולנועי הנוכחי לא עושה עם יכולותיו המושחזות צדק ומקרב אותו מדי לסרטי ההומור האמריקאיים החלולים מבית היוצר של ג'ונה היל ומייקל סירה.

דירוג: ★★½☆☆ – 2 כוכבים לסרט, ועוד חצי כוכב מתוך כבוד למקפרלן וריביסי

טד
ארה"ב, 2012
הפצה: גלובוס גרופ, החל מה-09.08.2012 בבתי הקולנוע. לחצו כאן לזמני הקרנה וכרטיסים לקולנוע.
קדימון:


בימוי:
סת' מק'פרלן
תסריט:
סת' מק'פרלן
אלק סולקין
וולסלי וויילד
סת' מק'פרלן
משחק:
מארק וולברג
מילה קוניס
סת' מק'פרליין
ג'ובאני ריביסי
לורה ונדרוורט