"הוואלס האחרון" – ביקורת #2

מאת אופיר איל
24 באוגוסט 2012 בשעה 9:42
"הואלס האחרון". מישל וויליאמס, לוק קירבי.

"הואלס האחרון". מישל וויליאמס, לוק קירבי.

"הוואלס האחרון" הוא אמנם סרט אמריקאי צבעוני על זוגיות אך הוא רחוק מלהיות סרט קליל. הבחירה להגדיר אותו כדרמה קומית נובעת כנראה מכך שאלה שני המרכיבים הראשיים מהם בנויים החיים עצמם, וזה אומר שאמנם יש בסרט רגעים מצחיקים אך לצידם גם כמות ניכרת של כאב והתלבטות, המוגשים לצופה בצורה הכנה ביותר. "הוואלס האחרון" הוא בהחלט לא סרט לכל אחד, בעיקר מאחר והצפייה בו דורשת מאמץ; אך יש בו עוצמה ודיוק המוגשים בצורה אמיצה ועדינה כל כך שקשה להישאר אדיש אליהם.

מדובר בסרטה השני של השחקנית הקנדית שרה פולי ("המתיקות שאחרי", "החיים בלעדיי"). כבר כשחקנית יצרה שור לעצמה מוניטין של שחקנית בעלת יכולת יחודית לגלם דמויות נשיות, פגיעות ומורכבות, שאינה מתעניינת בתהילה כמו באיכות העשייה. ב-2006 הוציאה פולי את סרטה הראשון כבמאית, "הרחק ממנה", שבדומה לסרט הנוכחי עסק גם הוא בזוגיות ושברון לב. הסרט גרף את אהדת המבקרים ושור סומנה כיוצרת מבטיחה ולא שגרתית. כעת, עם צאת סרטה החדש, נראה שפולי מבססת עוד יותר את מעמדה כבעלת נקודת מבט מסקרנת ומיוחדת, שההסתגלות לשפתה הקולנועית הייחודית שווה את המאמץ.

במרכז העלילה עומדת מרגו (מישל וויליאמס הנהדרת, שלאחרונה כיכבה ב"שבוע שלי עם מרילין" ו"בלו ולנטיין"), אישה צעירה שהתחתנה בגיל צעיר, ועל אף חלומה להיות סופרת, היא עוסקת בכתיבת עלוני שיווק עבור חברת פארקים. באחת מנסיעות העבודה שלה פוגשת מרגו בדניאל (לוק קירבי), ובין השניים ניצתת כימיה כמעט מיידית. הפלירטוט המהנה מסתבך כאשר מתברר שדניאל מתגורר ממש מול ביתה של מרגו וכך הפנטזיה שאמורה הייתה להיות זמנית הופכת לאופציה ברת הגשמה. מן הצד השני אנו פוגשים בבעלה של מרגו, לו (סת' רוגן, "50/50", "הצרעה הירוקה", שעולה כיתה לסרטי איכות בצורה לא רעה מדי), ונחשפים לחיי נישואיה. במרגו יש חיבה וכבוד רב לבעלה אך יש גם פער בין רצונה להיות נשואה לו באושר לבין היישום המאכזב והשחוק המאפיין את חיי היומיום שלהם.

"הואלס האחרון". סת' רוגן, מישל וויליאמס.

"הואלס האחרון". סת' רוגן, מישל וויליאמס.

למעשה את חלקו הראשון של הסרט מקדישה פולי להצגת סיפור די פשוט על נישואין הנמצאים במשבר, בהם התקשורת בין בני הזוג אינה טובה. מאחר וכל ניסיונותיה לשבור את הקרח בינה ובין בעלה האהוב אינם צולחים, מרגו חשה מאוכזבת ומאכזבת והיא נותרת בודדה וכואבת. בהקשר זה, על אף שניתן להבין כי המשיכה שלה לדניאל מתעוררת בעקבות קשיים אלה ופחות מייצגת קשר העומד בפני עצמו, הצופה מקווה עבור מרגו שתעיז לצעוד אחר ליבה למען השגת קצת רומנטיות הוליוודית מוכרת. לאחר התלבטויות וקשיים, בסופו של דבר בוחרת מרגו באחד הגברים אך הטוויסט המעניין באמת בעלילה נובע מכך שהסרט לא מסתיים בנקודת הבחירה אלא יש לו המשך די ארוך ומפתיע – הן בעצם קיומו והן בתוכן שלו. הצופה הרגיל לצרוך נרטיב קולנועי מסוים נתפס לא מוכן לכך שהעלילה ממשיכה אך דווקא תוספת זו היא שמעלה את הסרט מדרגת סרט מוזר ובינוני לכזה שיש בו אמירה חשובה וחכמה.

וויתור על חלקו השני של הסרט היה יוצר סרט איכותי הרבה פחות מאחר ובדרך אליו חייו של הצופה אינם קלים. מרגו מוזרה, המימיקות שלה מרגיזות והדיאלוגים המערבים אותה אינם ברורים. בנוסף, פולי בוחרת להציג בשתי מערכות היחסים אלמנטים ספציפיים בלבד. מאחר ואותם אלמנטים אינם שגרתיים ואף שוב- מוזרים, הצפייה באינטראקציה של כל זוג, בייחוד בזו של מרגו ובעלה, מציקה למדי. דוגמא מרכזית עולה מן הרגע הראשון בו אנו פוגשים בזוג הנשוי, שעם בוקר ולאחר היעדרות של מרגו לצרכי עבודה, במקום מגע מיני או רומנטי פוצחים בשיחה מוזרה ומתיילדת. מהר מאוד אנו למדים כי מרגו ולו כלואים בתקשורת מצומצמת ומוגבלת המאופיינת בדיבור ילדותי, שלאור היעדר אלמנטים נוספים ביחסיהם הופך למאפיין מרכזי. הדיבור ילדותי, שתדירותו בין בני הזוג אינה שגרתית או נעימה לצפייה, מקבל את פשרו כניגוד לקשר של מרגו עם דניאל, בו היא מתגלת לפתע כאישה ולא ילדה. מולו היא מבטאת מיניות ארוטית ובוגרת ויש בה תעוזה לגלות את אשר ליבה, בניגוד לדברי הילדות אליהם היא נסוגה עם בעלה ובהם חבויה תוקפנות ועצב גדולים.

מהלך מרתק נוסף הוא הבחירה להציב את שתי מערכות היחסית משני עבריו של ציר מרכזי הקיים בכל קשר קשר זוגי- ציר הקירבה והמרחק, הצפיפות והמרחב. מרגו ודניאל, מרגע פגישתם, ממוקמים בצידו של המרחב- סידורי הישיבה במטוס מאפשרים להם להיות היחידים היושבים יחד באותה השורה אך גם מותירים ביניהם כסא ריק. לאחר מכן, באופן משותף אך נפרד זה הם צועדים בטרמינל, יושבים בשאטל המוביל אותם ליציאה מהשדה וחולקים מונית לביתם. בנסיעה הביתה אנו נחשפים לאחת הסצינות המעניינות בסרט בה משחקים השניים במין משחק מאותלר, בו כל אחד מהם בתורו נושף על מהדק התלוי על חוט וכך הוא מתלתל בין שניהם, מחבר אותם אך שומר על מקומו העצמאי של כל אחד מהם. בסצינה יפה ומרגשת נוספת, מרגו ודניאל נפגשים בבריכה ומתפתלים זה סביב זה בצורה מושכת וקסומה אך רוב הזמן מבלי לגעת זה בזה. בדומה לשורת המטוס ששמרה עליהם יחד אך לבד, כאן שניהם מוכלים ומאוחדים על ידי המים בעוד המתח השומר עליהם בנפרד זה מזה הוא הכוח המרכזי.

לעומת מערכת יחסים זו, ביתם של הזוג הנשוי מאופיין ברעש של צבעים וריהוט, ועומס התמונות על קירות הבית והמקרר מדגישים את היעדר המרחב. באחת הסצינות המוזרות בסרט רואים את בני הזוג שכובים במיטה ומדברים זה אל זה בקירבה פיסית מטרידה כך שפיו של כל אחד מהם נצמד אל עינו של השני מתוך משחק מטופש. הסצינה מגוחכת ומעיקה לצפייה אך יש בה גילום מפורש ומדויק של אובדן המרחב האישי הנפוץ בקשר זוגי ארוך. סצינות כאלה גורמות לכך שבצפייה פשוטה בחלקו הראשון של הסרט, קשה לפתח אמפתיה כלפי בחירותיה התסריטאיות של פולי. העובדה כי הסרט ממשיך מעבר לנקודה הצפויה מאפשר לה להרחיב את אופן תפיסת החלק הראשון ולמעשה למקד את יצירתה סביב אמירה שהיא שונה מזו הנתפסת תחילה.

לאחר שהצופה מבין שהוא אינו צופה בסרט רומנטי פשוט, ולאחר שהוא מבין כי יש מולו אמירה אודות קשרים אינטימיים וקושי להתמודד עם הרפטטיביות והיעדר ההתרגשות הנלווים להם, כעת ממקמת פולי את המסר האמיתי באינדיבידואל בכלל ולאו דווקא זה הנמצא בזוגיות. אותן אינטראקציות ודגימות תקשורת אליהן נחשף הצופה בחלקו הראשון של הסרט, מקבלות פשר דווקא בעקבות חלקו השני. דוגמה מעניינת היא בסצנה מרתקת ויפה בה שלוש נשים בגילאי 30-40 עומדות עירומות ומתקלחות ומן העבר השני מתקלחות שלוש נשים עירומות נוספות בגילאי ה- 70. בנקודה זו עושה פולי שימוש מלא בכלים הקולנועיים שלפניה ומספקת עדות ויזואלית ומילולית לפערים בין שתי הקבוצות ולמהותם. בין שתי קבוצות הנשים, שאינן מיופות ומציגות עירום פשוט, יומיומי וריאליסטי, מעבירה שור את המצלמה בשוטים חותכים כאשר ברקע, אחת הצעירות (ג'רלדין, אחותו של לו המגולמת בהצלחה על ידי הקומיקאית שרה סילברמן ולה תפקיד חשוב בהצגת עמדתה של פולי עצמה), מסבירה למרגו כי גם החדש והמרגש, סופו להתיישן.

"הואלס האחרון". שרה סילברמן.

"הואלס האחרון". שרה סילברמן.

 

עמדה זו שבחלקו הראשון של הסרט מתקבלת על ידי הצופה כעצה רומנטית, חכמה או נוזפת, בזכות חלקו השני של הסרט מקבלת פירוש מעמיק יותר. תחילה נראה כי מרגו, מרחפת ומבולבלת, עומדת בין שתי מערכות יחסים ומתקשה להתמודד עם השינוי שחל ברגשותיה. חלקו השני של הסרט מדגיש כי הקושי אותו חווה מרגו אינו קשור רק במצב זוגי אלא קיים בכל בן אנוש, שמעצם טבעם של החיים נאלץ להכיל רגעי ביניים עמומים ולא מרגשים.

על מנת להעביר רעיון זה מקדישה פולי מקום נרחב לעיסוק באותם רגעי ביניים, למשל על ידי סצינה העוסקת במרחק אותו ניתן לחוש בין אדם אחד לאחר, כאשר שני בני הזוג הנשואים יושבים משני צידי חלון והמרחק ביניהם מודגש לא רק על ידי הזגוגית המפרידה אלא גם על ידי הרעש העוטף את אחד מהם לעומת השקט בו יושב השני. היא גם מקדישה סצינה מקסימה ואותנטית בו זוג הנאהבים רוכב על קרוסלה משתוללת המדגימה כל כך יפה את הפער בין הרגע העטוף רעש ועלטה, בו ניתן ללכת לאיבוד ובחסותו ניתן להיסחף ולהעיז, לעומת הרגע בו הסמיכות העוטפת נמוגה ואנו מתעוררים למציאות מפוקחת וישירה.

"הואלס האחרון". סת' רוגן, מישל וויליאמס.

"הואלס האחרון". מישל וויליאמס עם סת' רוגן.

כל אלה הן נקודות השתולות לאורך כל הסרט ומטרתן אינן לרפות את ידי הצופה מחלימה על זוגיות או להאשים אותו באיזשהו אופן. להיפך- אולי אחד היתרונות של פולי כבמאית ותסריטאית הוא שהיא מיטיבה להציג לנו מבט כל כך מפוקח אך גם כזה שאין בו שמץ האשמה. פולי מקפידה לספק רק תיאור, שאמנם אינו בהכרח מובן לצפייה או פשוט לעיכול אך הוא גם זה שמגלם את כוחו של הסרט ואת מה שהופך אותו למיוחד וראוי. בעזרתה של מרגו מבקשת היוצרת לעסוק ברגעים המתים של החיים ובאחריותו של היחיד להתמודד עמם ובדרכה לעשות כן היא מספקת סרט, שאולי צריך לבוא אליו עם מעט אורך רוח, אך בדיעבד אין בו רגע מת אחד. יש בו צבעוניות גדולה, כוח אדיר לגרום ליחיד לחשוב ובמבט לאחור, המוזרות והשונות הכל כך מאפיינים את פולי ואת הסרט, הופכים למעשה לבונוס אחד גדול.

דירוג: ★★★★☆

הואלס האחרון
קנדה, 2011
הפצה: החל מה-23.08.2012 בבתי הקולנוע. לחצו כאן לזמני הקרנה וכרטיסים לקולנוע.
קדימון:


בימוי:
שרה פולי
תסריט:
שרה פולי
משחק:
מישל וויליאמס
סת' רוגן
שרה סילברמן
לוק קירבי