זה משונה בעיני ש"גומורה – המאפיה של נאפולי" סוחף אחריו דעת קהל נחרצת כל כך באשר לטיבו. אחרי סצינת פתיחה מעולה, בכמה דקות מהירות שמזכירות את הפינאלה של "סופרנוס", הסרט לא מתקדם באותו הקצב, והופך למסמך משעמם על סיפורים והתמודדויות שאמורים היו לעורר רגשות עצומים יותר בקרב הצופה. במקום לעורר רגשות כלפי הדמויות בסרט, התעוררו אצלי יותר תהיות הכיצד הסרט הזה בעקביות חטף פרסים חשובים מידיו של "ואלס עם באשיר" שטוב ממנו עשרות מונים.
אל תמהרו להסיק כי "גומורה – המאפיה של נאפולי" הוא סרט רע נטו. מדובר בסרט עם הרבה משקל לאירועים בו, דברים המבוססים בחופשיות על מקרים אמיתיים, כפי שהועלו על הכתב בידי רוברטו סביאנו. סביאנו עורר סערה גדולה באיטליה כאשר פרסם ב-2006 את ספרו, "גומורה" (הנוטה לשונית למילה "קאמורה" – שמה של המאפיה הגדולה בנאפולי), עד כי נאלץ להישמר תחת אבטחה מסביב לשעון, עד עצם היום הזה.
למעשה, זהו כמעט הדבר הממשי היחיד שיש לגומורה להציע. אירועים רבי עוצמה. לכך מצטרפות האיכויות הסינמטוגרפיות של הסרט, הגודשות אותו במשחקי מצלמה וסאונד מעולים. אולם התסריט שעיבדו ארבעה תסריטאים איטלקים לספרו של סביאנו, הופך לעלילה מפוזרת שלא עושה הנחות לצופי הסרט, ולא מתפשרת על דברים בסיסים כמו הצגת הדמויות והקשרים בינהן. מתחילתו של הסרט ועד סופו, התחבטתי בשאלה מיהם ארגוני הפשיעה שאני רואה לנגד עיני, מי משתייך למי מבינהם, ומתי בדיוק מישהו עורק מהאחד למשנהו.
כיאה לכל סרט מבלבל, "גומורה – המאפיה של נאפולי" מורכב מכמה סיפורים עם קשר גלוי רופף בינהם. ניחשתם כבר משם הסרט בוודאי, הקשר הוא המאפיה. מתוך חמשת הסיפורים שאורגים את "גומורה", כשכל פעם אחד מהם מוסיף את 'החוט' שלו למארג, רק שניים באמת עוצמתיים, מיוחדים ומעוררי רגשות אימה. גם מבין השניים, יש אחד שמסופר ומבוצע טוב יותר, הוא סיפורם של מרקו וצ'ירו. צמד העבריינים הצעיר והפוחז מושפע מאד מסרטי המאפיות האמריקאים ("פני צלקת", לא פחות) ומתכנן לדלג על השרשרת ההירככית בדרכם לצמרת עולם הפשע המאורגן בעירם. מפשיעה קלה שהסתדרה להם, מסתחררים הצמד ומתחילים לאבד את הראש, בתיכנונם "להוריד" את ראש הכנופיה המקומית.
במשחק נפלא שזוהר מעל פני כל שאר השחקנים בסרט, צ'ירו פטרונה (המגלם את צ'ירו, איך לא) הצעיר, מדגים את הדמות המורכבת והמעניינת ביותר בסרט. ילדון מבולבל שנגרר אחרי הזוהר והאדרנלין שבפשע, צ'ירו רק מעמיד פנים שהוא מבין מה הוא עושה, עד שרגע האמת מגיע. הסיפור המענין השני הוא סיפורו של טוטו – רק בן 13, וכבר בדרך להיות חייל בסניף צבא הפשע המאורגן המקומי. הוא אינו נרתע מהמסלול הקשה שהוא צריך לעבור בבחינות הקבלה לארגון, וכאשר יגיע תורו להראות את אכזריותו, אופיו והמשך צעדיו יהיו נקודות האור המצוינות (והבודדות) של הסרט.
היה מטיב הבמאי מתיאו גארונה, אילו היה מתרחק קצת מהסרט ומביט בו בראות הצופה הפשוט. גארונה החליט לנטול על עצמו גם את תפקיד הצלם של הסרט, מה שאיפשר לו להסתובב עם המצלמה שלו בכל מקום שיחפוץ ולהתמקד בכל מה שירצה. איפשר לו זאת, וחסם בפניו את הראות כי מדובר בסרט מבלבל ומפוצל מדי, שלא מצליח לגעת גם בחובבי סרטי גנגסטרים ומאפיה כמותי.
דירוג: 
גומורה – המאפיה של נאפולי
איטליה, 2008
135 דקות.
הפצה: סרטי אורלנדו, החל מה-22.01.2009 בקולנוע.
בימוי:
מתאו גארונה
תסריט:
מאוריציו בראוצ'י
אוגו קיטי
ג'אני די גרגוריו
מתאו גארונה
מאסימו גאודיוסו
רוברטו סאביאנו
שחקנים:
סלבטורה אברוצסה
סלבטורה קנטלופו
מרקו מקור
צ'ירו פטרונה
איזו השוואה, תסלח לי אבל "ואלס עם באשיר" ו"גומורה" סרטים שונים לחלוטין. זה כמו להשוות בין מזרחית ורוק כבד, שני סגנונות שונים שלא ניתנים כלל להשוואה.
לא השוויתי בינהם ברמה מסוימת, אלא הצבעתי על העובדה (בעיני) כי "ואלס" הרבה הרבה יותר טוב מאשר "גומורה". "גומורה" פשוט איבד אותי, בעוד "ואלס" הצליח לרתק אותי (פעמיים) למושב.
עכשיו, בענין ההערה עצמה, כי לא ניתן להשוות בינהם – אני חולק על דעתך. הרי אם שניהם מועמדים על אותם הפרסים ו"גומורה" לוקח בדר"כ (עד הגלובוסים, תודה לאל) – ועל כך לא התרעמת – סימן שיש מקום להשוואה. ואכן, אני כן רואה מקום להשוואה. זו לא השוואה בין "הסנדק" ל"וול-אי", זו השוואה בין שני סרטים המתארים סיפורים אמיתיים בעיניים סובייקטיביות.
אתה יודע, עכשיו כשאני חושב על זה וקורא את תגובתך, אתה לא אשם… אני חושב שהקטגוריה בה הם מתמודדים מטעה. כמו ששרק 3 נמצא בקטגוריה של אנימציה, צריך ליצור קטגוריה של סרטים זרים ובתוכה תת קטגוריות.
אנחנו צריכים ליצור עצומה. 🙂
אני מסכים בענין תתי-הקטגוריות, אבל חולק ש"גומורה" ו"ואלס" צריכים להתחלק בינהן. על כך אני מניח שנישאר חלוקים 😉
היום ביקורת על "נער החידות ממומביי" (אני כותב יותר מדי ביקורות בזמן האחרון 🙂 )
ביקורת מצוינת. בדיוק הדברים אשר חשבתי עליהם כשצפיתי בסרט.
לא הופתעתי לשמוע שהסרט כלל לא יהיה מועמד לאוסקר.
עצוב לשמוע ביקורת כלכך שטחית… סרט מצויין,ריאליסטי כמעט תיעודי ,המראה בעצם עד כמה הקמוארה שזורה בחיי היום יום של נפולי . כלכך רחוק מהפרשנות האמריקנית, הנוצצת והשטחית של מה היא באמת מאפיה ועד כמה היא משחיתה,משפילה ומשפיעה על חיים שלמים. הסתכלות רגישה,עמוקה ושקטה לתוך הלבטים המוסריים איתם מתמודדים האנשים . התבוננות בבחירות של כל אחד מהם והמחירים שעליו לשלם על בחירות אלה.