"יפה לנצח". טוני סרבילו.
"יפה לנצח", סרטו החדש של הבמאי האיטלקי פאולו סורנטינו, הוא שיר הלל – ובושה – לעיר רומא, ולכל מה שהיא מתיימרת לייצג. סיפור שהוא ספק הזיה, ספק זכרונות אקלקטיים המתרחשים במוחו של הגיבור, על רקע נופים וצילומים עוצרי נשימה של רומא, המצטרפים לזרם תודעה יפהפה אבל גם ארוך, איטי ומתיש. אי אפשר להתעלם מהויזואליות המהפנטת ומעוררת ההערצה שלו, אך גם מהעובדה שמדובר בסרט ללא תסריט מוגדר שהרעיון המרכזי סביבו מעט שחוק ולעוס.
סורנטינו הספיק לכבוש את העולם בסערה ב-2012, עם סרטו הראשון דובר האנגלית "זה בוודאי המקום", ונחשב מזה שנים לאחד הבמאים המוערכים ביותר שיש לארץ המגף להציע, בעקבות יצירות פיוטיות ונוגעות כמו "האלוהי" ו"השלכות האהבה". כעת הוא חוזר לשפה ולמדינת האם, במה שנראה כמו גרסה עדכנית או ההומאז' המופרע ביותר ליצירת המופת של פדריקו פליני "לה דולצ'ה ויטה" מ-1960.
ניתן להרגיש את רוחו של פליני נושבת כמעט בכל פריים, הבנוי מחלקים שכל אחד מהם הוא יצירה שממגנטת את העין בפני עצמה. אולם בהשוואה לפליני, וודאי שלקצב הקולנועי של שנות ה-60, נופל הסרט בין הכסאות של מחווה ויצירה עצמאית ומוליך את צופיו אל הלא נודע. קל ללכת בו לאיבוד, כמו גם לוותר מראש, וסביר להניח שכמעט בלתי אפשרי לאדם שאינו מעריך סוג כזה של קולנוע, ורגיל למבנה הסיפורי הקלאסי, לצפות בו ברצף.
"יפה לנצח".
סורנטינו שב ואמר, גם בסרט הזה (שעתיים וחצי בהן קורה כמעט כלום והעלילה היא משנית) וגם בראיונות עמו, שאינו יוצר עבור הקהל. שהקהל לא מעניין אותו, שהוא מסרב לקרוא ביקורות הנכתבות על סרטיו ולרצות את צופיו, ושברגע שהוא מסיים סרט, הוא מקפיד לעבור ליצירה הבאה. אכן מדובר בבמאי שניחן בכשרון רב, אך גישתו עומדת בסתירה למהות המושג קולנוע, שכן מהו, אפוא, הקולנוע ללא קהל, ולשם מי הוא נועד? גם אם סורנטינו מתעלם מפקטור הקהל, בסופו של דבר הוא זה שמביא עוד סרטים שלו לאקרנים. מצד אחד ניתן להגדיר את סורנטינו כיוצר שפועל למען היצירה בלבד ומצד שני האם בעידן שלנו יכול להתקיים יוצר שכזה, ללא הקהל הנאמן שמלווה אותו?
כך או כך, סורנטינו מוסיף לקבל הערכה ניכרת גם בעקבות יצירתו זו: הסרט הספיק לזכות בקטגוריית הסרט הזר בגלובוס הזהב האחרון, וגבר על יצירות מדוברות לא פחות כמו "כחול הוא הצבע החם ביותר" ו"העבר", הוא גם מועמד לאוסקר באותה הקטגוריה ממש. גם המבקרים בארץ ובחו"ל יוצאים מגדרם בשבחים עליו, אם כי ברור למדי שהצפייה בו באולם קולנוע מאתגרת למדי בשל קצבו ואורכו.
סורנטינו חוזר לשתף פעולה עם השחקן הקבוע שלו טוני סרביליו, המגלם את ג'פ גאמברדלה, עיתונאי בהווה וסופר שכתב ספר אחד לפני ארבעים שנה, וממשיך לנהל את חייו על טהרת תהילתו. גאמברדלה הוא חובב נשים המעביר את זמנו בשיטוט בעיר, במסיבות המוניות לאנשי החברה הגבוהה, קוקטיילים ומיאוס אחד גדול. הוא שבע מהעיר, ומאידך לא מסוגל להתנתק מחיי הלילה הסוערים שלה. כשהוא נשאל ללא הרף מדוע לא כתב במרוצת השנים ספר נוסף, הוא משיב כי היה עסוק בלחיות את ההווה המתיש של רומא, בו כעת הוא מזהה רק זיוף. ג'פ מחפש בשיטוטים בעיר, את "היופי הגדול, הנצחי", הנשגב שכל כך מזוהה עם העיר הזו, וחיפושים מעלים חרס. לסיפור משתרבבות דמויות שונות ומשונות שחולפות בחייו: מחזאי כושל שמאס בעיר, חשפנית מזדקנת, דוגמנית, קוסם ונער אבוד ומיואש שמוצא נחמה בציטוטים של פרוסט.
"יפה לנצח". טוני סרבילו.
מדובר בעלילה כמעט זהה לזו של "דולצ'ה ויטה", רק שבניגוד לפליני, סורנטינו גודע כל שבבי תקווה בנוגע לעיר רומא ועתידה. הוא מתאר אותה כמסכה של צביעות והרס ועורך הקבלה בינה לבין גיבור הסיפור, ג'פ, אדם מבוגר שאיבד כל עניין בחיים, ונפשו מחפשת מוצא על חורבותיה המסוגננות. ולא רק שהתקווה נגדעת באחת, בתוך חצי שעה הראשונה של הסרט ניתן להבחין כי כמו התקווה גם העלילה: לא באמת קיימת. סורנטינו נוטש את הניסיון לבנות סיפור קלאסי של התחלה אמצע וסוף, כפי שעשה ב"זה בוודאי המקום", ונסחף אחר הפנטזיות הפרועות של עצמו. אפיזודה מתחלפת באפיזודה ללא קשר ממשי או תוכן. פריימים יפהפיים עומדים בפני עצמם דקות ארוכות ללא סיפורת היצוקה לתוכם, כך שהתוצאה היא שברים קטועים המעוררים מחשבה אבל לא מצליחים באמת לגעת או לרגש.
משחקו המשובח של סרביליו מצליח להפיח מעט חיות ונשמה ביצירה הנפוחה והיומרנית הזו, וזיכה אותו בפרס האקדמיה האירופית לקולנוע. כמו כן, שיתוף הפעולה בין סורנטינו לצלם הקבוע והגאון שלו לוקה ביגאצי, מגיע לשיאים שטרם נראו על המסך, לפחות בשנה הנוכחית. כמויות אדירות של סימבוליות, צבעים עשירים ומשחקי אור וצל מדהימים. הצילום המשובח מאפשר לסורנטינו ללהטט בין תהיות על הקשר שבין דת, השראה ומין. הוא גם מה שמציל בסופו של דבר את הסרט שקשה להתייחס אליו כיצירה שלמה בשל המבנה הבעייתי שלו.
גם הפסקול בולט למדי כמו תמיד ביצירות של סורנטינו אשר מקפיד לתת לאלמנט הזה דגש מיוחד: שילוב מענג בין פופ עכשווי, אופרה, אינדי ורוק, ובין סימפולים מכל הקצוות הללו, המלווים קטעים ארוכים, ככל הנראה ארוכים מידי של ריקודים סוערים, לבין שיטוטים, חיות ולצידה ייאוש.
"יפה לנצח". טוני סרבילו.
אין ספק שמדובר בבמאי שניתן רק לקנא ביכולות המרהיבות שלו לשלוט באספקטים החיצוניים והסגנוניים של המדיום הקולנועי, אך בד בבד גם כזה שלא רק נכשל ביכולת הסיפורית, אלא מתעלם ממנה במכוון ומשתדל לא ליצור אחת כזו. במקרה כזה, גם הויזואליות לא מפצה על האורך המוגזם, הקצב האיטי והמימד הנפוח והמתנשא שנוצר ומגיע לשיאו ככל שהסרט נמשך. כל אלו הופכים את "יפה לנצח" למיצג אמנותי יפה, שלא ידבר במיוחד למי שלא מכיר את הרפרנסים הנזכרים, או בעל רקע בתחום. ממש כמו גיבור הסרט שלו, נדמה כי סורנטינו נשען על תהילת העבר, ובעיקר מזלזל בצופה הפשוט שמגיע, בסופו של דבר, לקולנוע על מנת לחוות ולא רק להתבונן.
דירוג: 
יפה לנצח (איטליה, צרפת, 2013)
בימוי: פאולו סורנטינו | תסריט: פאולו סורנטינו, אומברטו קונטרלו, פאולו סורנטינו | משחק: טוני סרבילו, קרלו ורדונה, סברינה פרילי
הפצה: יונייטד קינג, החל מה-30.01.2014 בבתי הקולנוע. לחצו כאן לזמני הקרנה וכרטיסים לקולנוע. קדימון:
בניגוד לנאמר בכתבה לגבי הראיון עם הבמאי שלא עושה כביכול הנחות לקהל- זהו סרט מתחנף, מפתה בעושר חזותי שהוא קיטש ממש, בושה להשוות לפליני הגאון האמיתי! לבמאי אין באמת משהו חשוב להגיד- זה סרט מזוייף לכל אורכו, שמתיימר להיות "פילוסופי"- פילוסופיה בגרוש!
זהו סרט מתחכם עם רעיון לא מקורי ולעוס מתיימר להיות סרט פילוסופי, ארוך איטי מייגע ומתיש…
מי שמחפש עלילה ואקשן ידיר את רגליו. מי שמעריך אמנות צרופה ונהנה מציור טוב וממוזיקה, גם אם אינם מביעים רעיון חד משמעי יוכל להינות (או לא). אני אהבתי כל רגע ומכיוון שלא ידעתי מראש שהסרט ארוך במיוחד גם לא חשתי זאת במהלכו.
מי שמחפש עלילה ואקשן ידיר את רגליו. מי שמעריך אמנות צרופה ונהנה מציור טוב וממוזיקה, גם אם אינם מביעים רעיון חד משמעי יוכל להינות (או לא). אני אהבתי כל רגע ומכיוון שלא ידעתי מראש שהסרט ארוך במיוחד גם לא חשתי זאת במהלכו.
הויזואליה של הסרט נפלאה. מה שמשום מה אף אחד לא כתב, לא מדובר רק בנופים המתויירים של רומא אלא גם במנה גדושה של עירום נשי מעוצב.
אני באתי לסרט בידיעה שזה סרט של אפיזודות, סיפורים קצרצרים שלא לכולם יש פואנטה, לכן לא התאכזבתי. יש בו גם כמה שורות שנונות שהעלו לי חיוך.
לסיכום, מומלץ לחובבי הז'אנר.