"נברסקה" – ביקורת

מאת רותם יפעת
6 בפברואר 2014 בשעה 9:00
"נברסקה". ברוס דרן.

"נברסקה". ברוס דרן.

למבקרי קולנוע יש נטייה (ואולי זו אף שליחות) למצוא קשרים בין סרטים מאותה התקופה. לבחון את הדומה והשונה בניהם ולנסות להבין מה זה אומר עלינו. למשל העובדה שבחודשים האחרונים יצאו שני סרטים המבוססים על מקרים אמיתיים ומספרים את סיפורם של גנבים ורמאים – אומר משהו על האמון שאנחנו שאנחנו נותנים שלנו בממסדים שפועלים סביבנו. כך גם אולי ניתן למצוא דמיון בין שני סרטים קטנים יחסית, שניהם בשחור לבן שהגיעו אלינו: "פרנסס הא" (הביקורת שלי) מצד אחד ומצד שני "נברסקה" שעולה אצלנו השבוע.

על פניו, אין קשר בין שני הסרטים: הראשון על בחורה בת 27 המנסה למצוא את הדרך הטובה ביותר להתאים את העולם אליה ועושה זאת בדיבור בלתי נגמר. לעומת זאת הגיבור של "נברסקה", וודי גרנט (ברוס דרן שזכה בפרס השחקן בפסטיבל קאן ואף מועמד לאוסקר על תפקיד זה), הוא קשיש שתקן שיודע בדיוק מה הוא רוצה: לאסוף את מליון הדולר בהם הוא כביכול זכה. מפאת גילו הוא לא מבין (או שמא לא מוכן לקבל את העובדה) שהזכייה הינה לא יותר מתכסיס שיווקי זול שנועד למשוך אנשים לעשות מינוי לירחונים. בנו דיויד (ויל פורטה) שמבין שלא חייבים מסיבות חשק עם קטינות כדי להתחבר לאבא שלך, מרחם עליו ומוכן לעשות איתו את המסע לנברסקה לאסוף את הפרס.

כמו בכל סרט מסע, יעד המסע הוא פחות רלוונטי כמו המסע עצמו. ונדמה שבמקרה של "נברסקה" הבחירה ביעד כל כך בנאלי ולא מרתק כשכל צופה בר דעת יודע שלא מחכה שום פרס שם – היא עדות לכך. לא צפוי לקרות שום דבר טוב במקום שמייצג את אמריקה המנומנת, הלא מרגשת או קיצונית: זוהי לא ניו יורק מרכז העולם, לא הדרום הקיצוני, לא וגאס עיר השחיתות ולא קליפורניה שם הכל יכול לקרות.

"נברסקה". ג'ון סקוויב, וויל פורטה, ברוס דרן, בוב אודנקירק.

"נברסקה". ג'ון סקוויב, וויל פורטה, ברוס דרן, בוב אודנקירק.

אופיו של היעד וכן של המסע עצמו הוא שמכתיב את השחור לבן בו מצולם הסרט. אין הרבה צבע בחיים של הגיבורים כפי שאין הרבה צבע במקום ממנו הם באים או אליו הם נוסעים. אל השניים מצטרפים אישתו של וודי, ג'יין (ג'ון סקוויב) שלא סימפטית יותר מדי לבעלה הסנילי, ובנו השני רוס (בוב אודנקירק, או בשמו השני סול גודמן). כחלק מהמסע עם נפגשים עם המשפחה של וודי שהתקשורת בניהם מסתכמת בצפייה משותפת בטלויזיה עם בירה ביד תוך שתיקה. זוהי לא שתיקה מעיקה כמו בסרטי הארט-האוס רצינייים, אלא זו שתיקה של אנשים שמבינים שאין להם הרבה על מה לדבר – אז עדיף שפשוט ישתקו. השתיקה במקרה שלהם לא מכסה על משקעי עבר או רגשות עמוקים, היא פשוט כל מה שיש.

הדברים משתנים לאחר שוודי חושף בפני המשפחה והחברים את מטרת הנסיעה ואת העובדה שהוא הולך להיות מליונר. לפתע כל המשפחה וה"חברים" נזכרים כמה הם עזרו לוודי כל השנים. הדבר שם את וודי במרכז העניינים אך גם מסבך אותו ובעיקר את דיוויד שמגונן עליו בכל הזדמנות.

את הסרט ביים אלכסנדר פיין, שבניגוד לחמשת סרטיו הקודמים, הפעם לא לקח חלק במלאכת הכתיבה. אך אין זה אומר שהסרט שונה משאר סרטיו. הדבר בא לידי ביטוי בכמה אלמנטים: ראשית, בדומה לרבים מסרטיו, מסע הוא חלק מרכזי מהסרט. בנוסף, למרות העגמומיות שאופפת את הסרט, הוא גם כולל אלמנטים קומיים רבים, וזאת בעיקר על ידי שימוש בדמויות מעט אקצנטריות ולא מחוברות – אך עדיין מציאותיות לחלוטין. בסרטיו הטובים יותר ("בחירות או לא להיות", "אודות שמידט") הגיבורים שלו הם דמויות רגילות ופשוטות אבל עם סטייט אוף מיינד מעט שונה – וכך גם וודי. למרות שהוא לא מדבר הרבה, ניתן להבין הרבה אודותיו מההתנהלות שלו, בעיקר עם בנו דיויד.

הסרט לא נופל למלכודת של סחיטה רגשית, ויותר מאשר שאנחנו מרחמים על וודי, אנחנו מזדהים איתו – על האופן בו הוא תופס את העולם ואת החיים שלו. זוהי גם הסיבה שלמרות שמפרידות בניהם 50 שנה, והם במצב שונה לחלוטין – יש דמיון רב בין פרנסס הא לוודי. ניתן לראות ב"נברסקה" מין המשך ל"פרנסס הא". וודי הוא פרנסס אחרי שמיצתה את מכסת המילים שיש לאדם להגיד בחייו. היא כבר לא צריכה לנסוע לפריז כדי לחוות את החיים, אלא היא צריכה להגיע ל"נברסקה" כדי שתוכל להשאיר משהו לילדים שלה.

ובאמת, המשפחה של וודי, ובעיקר דיויד הם דמויות משמעותיות בסרט וודי לא יכול לפעול בלעדיהן, בעוד שבעולמה של פרנסס אין מקום לאנשים אחרים בשלב הזה של חייה. דיוויד הוא הדמות החשובה ביותר במסע של וודי: בן שאוהב את אביו, ורוצה רק להביא לו רגעים אחרונים של אושר וסיפוק לפני שהוא כבר לא יוכל לחוות דבר. למרות שלא תמיד הוא מבין את אביו וסובל מהפעולות שלו, הוא יעשה הכל למענו, כמו שהורה עושה לילדו. היחסים בניהם הם הגרעין של הסרט, והם גם הסיבה למה זה אינו סרט על זקנה כמו שהיה "אודות שמידט" אלא סרט על יחסי אבות בנים. וויל פורטה בתפקיד דיויד מדגים שוב שקומיקאים גדולים הם גם שחקנים דרמטיים לעת מצוא. פורטה מצליח להביא למסך את הדימוי של הליצן העצוב, עם פרצוף שתמיד נראה מבואס ולא מרוצה לא משנה מה הוא עושה. נדמה שעול העולם יושב עליו כמו שיושב על אביו, ועוד כמה עשרות שנים גם הוא יהפוך לזקן שתקן שחי באשליות.

כאמור את הבן השני מגלם בוב אוקנדריק המוכר כסול גודמן מ"שובר שורות" (ועתיד לעלות ספין-אוף בכיכובו בהמשך השנה). בניגוד לפורטה, קשה להתנתק מהקומיות המזוהה איתו. הסיבה לכך היא הייחוד שהוא הביא לדמותו של סול, אבל גם בגלל שדמותו של סול ב"שובר שורות" הייתה קומית אך בתוך סדרה קודרת ואפלה. בתוך סרט שהוא קומי באופיו, הייחוד שהוא הביא ל"שובר שורות" אינה מורגשת והמשחק הדרמטי שלו מרגיש מעט מאומץ. אל מול השתקנות והדיכאון משהו של הגברים במשפחה, אם המשפחה היא חריפה, פלפית ולא מוותרת. למרות שרוב הסרט היא כועסת, צועקת ומתמערת בו באופן כללי, ניכר שלמרות כל השנים שעברו היא אוהבת אותו ורוצה רק בטובתו – בייחוד כשהוא לא תמיד יודע מה טוב עבורו. ג'ון סקוויב המגלמת את קייט מועמדת על תפקיד זה לאוסקר לשחקנית המשנה, ולטעמי היא ראויה לפרס זה. המעבר שלה בין חמלה לכעס, מרצינות להומור הוא שהופך את הסרט מסרט קינה לסרט שמח.

"נברסקה". ג'ון סקוויב, ברוס דרן, וויל פורטה.

"נברסקה". ג'ון סקוויב, ברוס דרן, וויל פורטה.

אם כן, "מר אדון מבקר אתה יכול לומר לי על התקופה שלנו דרך הסרטים הללו?" הייתי אומר שאנחנו לא מרוצים יותר מדי ממה שיש לנו, ואנחנו תמיד מחפשים את האושר במקומות לא כל כך ברורים, והוא תמיד יגיע בצורות ודרכים לא צפויות. ואולי בעצם זה מה שהאמנות אומרת לנו כבר כמה אלפי שנים.

דירוג: ★★★★☆

נברסקה (ארה"ב, 2013)
בימוי: אלכסנדר פיין | תסריט: בוב נלסון | משחק: ברוס דרן,וויל פורטה, ג'ון סקוויב, בוב אודנקירק, סטייסי קיטש | צילום: פדון פאפאמייקל
הפצה: לב סרטים ובתי קולנוע, החל מה-06.02.2014 בבתי הקולנוע. לחצו כאן לזמני הקרנה וכרטיסים לקולנוע. קדימון: