"פרנסס הא" – ביקורת

"פרנסס הא". גרטה גרוויג.

חמש עשרה שנה אחרי שירדה מהמסך, נדמה שנמצאה יורשת ל"סיינפלד". או לפחות לדמותה של איליין בניס: פרנסס האלדיי גיבורת הסרט "פרנסס הא" (בגילומה של גרטה גרוויג שגם השתתפה בכתיבה). פרנסס היא צעירה נירוטית בסוף שנות העשרים שלה שנדמה שלא עוצרת לרגע. היא משנה את דעתה כל שנייה, לא חושבת לרגע על הצעד הבא שלה, וחרדתית לגבי התוצאה הסופית של מעשיה. אין לה מערכת יחסים יציבה, שאיפות  לחיים, ופטפוט למוות עם חברים בדירות ניו יורקיות – קל לראות את הדמיון לחבורה שדיברה על כלום.

ישנה תחושה שהסרט מנסה להיות חסר תכלית, על אנשים ללא תכלית. לכשעצמו זה אינו דבר רע לסרט – ההפך. יצירות מופת רבות היו עם עלילה רזה והתמקדו בדמויות ובחיי היומיום שלהם. אך ל"פרנסס הא" יש בסופו של דבר תכלית ברורה. בעוד לרוב אורכו של הסרט הקלילות עבדה ותאמה לסרט ואף היוותה את המניע העלילתי (אם ניתן לקרוא לחוסר החלטיות מניע) של הסרט, אבל הסרט שמסתיים כשהגיבורה פרנסס  הגיעה להשלמה עם חייה כל האופי החמקני של הסרט מרגיש לא אותנטי ומשאיר את הצופה עם תחושת החמצה.

זהו סרטו השביעי של נח באומבך, שגם הפעם כמו בסרטו הקודם "גרינברג" מתמקד בדמות שבוחרת לחיות חיים קצת שונים מהנורמה. אך בעוד שגרינברג היינו דמות שקטה עם נטיות להתפרצויות, פרנסס היא אחוזת תזזית שעוברת ממקום. ההבדל בין שתי הדמויות בא לידי ביטוי בסגנון ובאווירה בה הם מתנהלים. "גרניברג" שהתרחש בלוס אנג'לס היה רגוע יותר וצולם בצבעים. "פרנסס הא" שמתרחש רובו בניו יורק הוא מתפזר,קטוע וקופצני דבר הבא לידי ביטוי בחלוקה ל"פרקים" על פי כתובת המגורים של הגיבורה.

הכתובת הראשונה של פרנסס היא בדירתה עם חברתה הטובה שהם כמו זוג לסביות רק בלי סקס. והאמת שלוקח כמה דקות להבין שהן לא זוג. וכמו זוגות רבים הן הפכים: פרנסס היא רקדנית שמחפשת איך להתפרנס מהופעה להופעה ומשיעורים לילדות קטנות. היא ככל הנראה הייתה יכולה לכתוב טור לסדרת הדור האבוד. ומנגד סופי עובדת בהוצאת ספרים ומרוויחה מספיק כדי לעבור דירה ובכך משאירה את פרנסס שבורת לב, כועסת ואבודה. אבל בכך היא גם מוציאה את פרנסס למסע חיפוש עצמי, רק שבמקום הודו היא מגיעה לצ'יינהטאון, סקרמנטו, פריז, לצפון מדינת ניו יורק ובסוף חזרה לניו יורק. בכל תחנה פוגשת אנשים אחרים שמשקפים אפשרויות אחרות שיש בפניה ומכל המפגשים הללו היא מגיעה להשלמה עם עצמה ועם דרכה בחיים.

גרוויג (שגם שיחקה ב"גרינברג") מביאה לפרנסס את הרוח המבבלקורית בה צמחה גרוויג. כיאה לסרט הנושא את שם הגיבורה בכותרתו, מחזיקה גרוויג את הסרט כולו על כתפיה (או שמא לומר פיה(. גרוויג מביאה לפרנסס חן חמקמק. היא מצד אחד מקסימה אך מצד אחד מרתיעה ומרחיקה. מסכם זאת היטב אחד משותפיה לדירה: "אי אפשר לצאת איתך".

"פרנסס הא". אדם דרייבר.

הבחירה הסגנונית של הסרט תואמת גם כן לסרטי הממבלקור: שחור לבן ובאווירה מאד חופשית. אם בתחילת הסרט הדבר תואם לאופיה של הגיבורה, ככל שהיא ממשיכה בחיפושיה יש תחושה שגם המצלמה מיישרת קו איתה וחודלת מהתזיתיות שהיו מנת חלקה בהתחלה . גם תמונת העולם שבהתחלה היא מין שחור ולבן, ומנותקת מהחיים של רוב האנשים (אמנים צעירים שבאים ממשפחות עשירות ויכולים לכתוב תסריט ל"גרמנלינס 3" כדי למצוא משרת כתיבה). אבל המסר בסופו היא מורכב מעט יותר: זה כבר לא התמסדות מול חופש אמנותי, אידיאלים מול כסף, אהבה מול תשוקה. אלא השאיפה למצוא משהו באמצע. הבעיה היא שבעוד הדרך לשם הייתה מאד לא מסודרת והתבססה על התבוננות והבנה של דמותה של פרנסס, המהלך הסופי הוא מונע פעולה וישיר מדי יחסית לשאר הסרט. הפער בין רוב הסרט לסופו משאיר את הצופה עם תחושה של החמצה, שעם קצת יותר העמקה היינו באמת מבינים את פרנסיס, ואולי גם מבינים משהו על עצמנו.

דירוג:

פרנסס הא (ארה"ב, 2012)
בימוי: נוח באומבך | תסריט: נוח באומבך, גרטה גרוויג | הפקה: נוח באומבך, סקוט רודין | משחק: גרטה גרוויג, מיקי סמנר, מייקל אפסנר, אדם דרייבר, מייקל זיגן, שרלוט ד'אמבויס, גרייס גאמר
הפצה: סרטי אורלנדו, החל מה-12.12.2013 בבתי הקולנוע. לחצו כאן לזמני הקרנה וכרטיסים לקולנוע. קדימון: