"רכבת הקרח" – ביקורת

"רכבת הקרח". כריס אוואנס, קו א-סונג.

"רכבת הקרח". כריס אוואנס, קו א-סונג.

"רכבת הקרח", שילוב מעניין בין במאי דרום קוריאני מוערך, אולפנים אמריקאיים ועלילה המבוססת על רומן צרפתי, יוצר סרט מדע בדיוני שקשה לפסוק על איכותו ללא הוספת סייגים והערות. המפגש בין שלושת העולמות אינו עובר בצורה חלקה וכך נוצר הכרח לדבוק רק באחד מהם על מנת להעריך את הסרט. מאחר ומבט דרך מסורת הקולנוע האמריקאי מגלה כי לפנינו סרט נדוש עם משחק מגוחך, עדיף לצופה לנסות ולהבין את "רכבת הקרח" מתוך המסורת הקוריאנית. כך מתגלה עולם זר ושונה, עם איכויות מסקרנות ואסתטיקה נהדרת.

במאי הסרט הוא בונג ג'ון-הו, במאי ותסריטאי דרום קוריאני שאינו מוכר כל כך בישראל אך נחשב לבמאי מוערך ביותר בעולם. סרטיו היותר מוכרים הם "זכרונות מרצח", עליו זכה בפרס המערבי היחיד ברקורד שלו, מפסטיבל סן סבסטיאן, "המארח", סרט מפלצות שהפך לפופולרי ביותר בהיסטוריה של קוריאה, ו"אמא", דרמת מתח שגם כן זכתה לשבחים.

בדומה ליוצרים אסיאתים אחרים, המסורת ועולם הדימויים השונים היוצרים את שפתם הקולנועית גורמים לכך שאמנם הם אינם פופולריים מאוד במערב אך יש סביבם עדת מעריצים המתמחה בניואנסים ועולם הדימויים המאפיין את הפילמוגרפיה שלהם. בונג אינו נבדל מבחינה זו וכך עבור מעריציו, "רכבת הקרח" היא מפגש מתבקש ומצופה בינו לבין תעשיית הקולנוע האמריקאית. הקושי עולה מאחר ובעוד עבורם הסרט הוא חגיגה המלווה בסקרנות לגבי האופן בו תשרוד עבודתו את התרגום לאמריקאית, סביר שאת יתר הצופים, שלא לומר מרבית הקהל הישראלי, תתפוס הרכבת קצת לא מוכנים.

"רכבת הקרח". כריס אוואנס.

"רכבת הקרח". כריס אוואנס.

התקופה היא העתיד הלא רחוק בו כדה"א קפא עקב שימוש בגז מהונדס שהיה אמור לאזן את התחממות האטמוספירה. היחידים ששרדו הם אלה שהתמזל מזלם לתפוס מקום ברכבת של גאון ביליונר בשם ווילפורד (המגולם בבחירה קצת מוזרה על ידי אד האריס). ווילפורד חזה את הקטסטרופה הקרבה וניצל את אהבתו לרכבות על מנת לבנות אחת כזו בעלת מנוע נצחי וקרונות המצוידים בכל טוב. אלה שהיה ביכולתם לרכוש את מקומם על הרכבת מבלים בה בנוחות ואילו לעומתם, אלה שהותר להם לעלות בחינם, נדחקו לזנב הרכבת ולתנאי חיים מכפירים.

את הופעותיו הציבוריות משאיר ווילפורד לשליחים נאמנים דוגמת מייסון (טילדה סווינטון), המקדשים את השמירה על הסדר וההפרדה בין המעמדות השונים ומובילים את השימוש בכוח הזרוע כלפי כל סימן לחוסר ציוט. בכל זאת, תנאי החיים הקשים וחוסר הצדק הניכר גורמים למרמור וכאשר מסרים סודיים מתחילים להגיע מקדמת הרכבת, מובלים על ידי קרטיס (כריס אוונס, הלא הוא "קפטן אמריקה"), המנטור שלו גיליאם (ג'ון הארט), וחברו הטוב אדגר (ג'יימי בל, "התנגדות", "בילי אליוט"), תושבי הקרון האחרון מחליטים למרוד.

מבחינה עלילתית יש המון דברים מגוחכים או לא מבוססים המפריעים למי שמנסה לעקוב אחר הסרט. על מנת להתקדם עם הסרט בשביעות רצון יש מראש לוותר על קפדנות או לוגיקה תכנית, מאחר וחיפוש אחר יובילו לתסכול מהר מאוד. בנוסף, במיוחד בתחילת הסרט עד לאחר חציו, המשחק של הקאסט המכובד רחוק מלהיות מרשים. בין אם הוא גרוע ודל (אוונס) ובין אם הוא מצויין אך מוגזם עד גיחוך חסר הקשר (סווינטון), הצירוף של עלילה רופפת יחד עם מחוות משחק אמריקאיות מטופשות הופך את העסק לקשה מאוד לעיכול. על על ג'יימי בל אחד, שעושה עבודה נהדרת, מופיע אוון ברמנר (המוכר מסרטים כגון "סנצ'" או "טריינספוטינג"), ונותן הופעה כל כך מוגזמת ופלסטית שלא ברור מדוע לא רוסן על ידי הבמאי.

תשובה אפשרית לתהייה זו מגיעה בהמשך העלילה ועמה גם מופיעה תקווה לפן איכותי ומעניין של הסרט: במסרים הסודיים המועברים לחבורת המורדים, מתקבלת הודעה המגלה כי בבית הכלא שעל הרכבת מצוי מהנדס שיכול לבוא לעזרם. את המהנדס ובתו יונה משחקים סונג קאנג-הו וקו אה-סונג, שני שחקנים שעבדו בעבר עם בונג. הסצנה בה הם מקיצים משנתם היא הסצנה הראשונה בה מתבהרת האפשרות כי המשחק הפיסי והדרמה המודגשת הם אינם תוצר של עבודה גרועה אלא ניואנס תרבותי שמתקבל בצורה חלקה הרבה יותר ביצירות יפניות/קוריאניות. בעוד הקולנוע האסיאתי מתאפיין בפאוזות ומחוות תיאטרליות, עבור הקולנוע האמריקאי אלה זרים. מבחינה זו, מהרגע שחבורת המורדים מתחילה להתקדם יחד עם המהנדס ובתו, מתחילה להתגבש האפשרות כי הסאונדטרק הדרמטי מדי והסצינות הגרפיות הם אומנות ולא רשלנות.

לצד דילמות קולנועיות אלה, ישנם דברים שבונג מוכיח בהם יכולת ברורה מעל לכל ספק. אחת מהן היא יכולתו לנהל סרט שלם המתרחש בחלל מוגבל; על אף הלוקיישן החד גוני, מצליח הבמאי ליצור תחושת תנועה ומרחב בלתי פוסקים שאינם פוגמים באינטימיות או בתחושת הכליאה. בנוסף, בונג מצליח להיעזר ברפטטיביות העלילתית של התקדמות בלתי פוסקת מקרון לקרון, מחד על מנת לשמר את תחושת המתח ומאידך, כדי לאפשר לצופה לקחת הפסקה מהציפייה לעימות הבלתי נמנע ולהביט בכל מחזה ויזואלי הנגלה לו, כיצירה בפני עצמה.

ישנן גם סצינות יפהפיות המוכיחות כי הסרט מציע אמירה עמוקה יותר מזו המתקבלת בתחילתו. מבין האפשרויות השונות, מובילה היא הסצינה הסוריאליסטית, האלימה והאסתטית, בה פוגשים המורדים חבורת אוכפי חוק רגע לפני כניסת הרכבת למנהרה חשוכה. הקרב המתנהל מזכיר במידת מה סרטי אנימה וזו עדות בפני עצמה ליכולתו הנהדרת של הבמאי. לצד זאת, בסצינות קרבות אחרות (זו המתנהלת בסאונה או זו המתרחשת בין קרונות הרכבת כאשר היא נמצאת בסיבוב), מוצלחים פחות. ניתן אולי לחשוב כי בונג מבריק יותר כאשר העלילה מכתיבה שימוש במה שמוכר למסורת הקולנועית שלו- אלימות פיסית- לעומת הרגעים בהם היא מחייבת שימוש באמצעים "מתקדמים" יותר, כגון אקדחים, ואז יש התנגשות צורמת בין אופן הבימוי לבין מה שנחווה כאמריקניזציה מלודרמטית.

"רכבת הקרח".

"רכבת הקרח".

גם ברעיון הכללי של הסרט, שכאמור מבוסס על הרומן הגראפי הצרפתי "Le Transperceneige", טמון עניין משמעותי ואלגוריה למצבו של המין האנושי בכלל. מכורח הדברים, הרכבת, שהיא השריד היחיד לחיים בעולם, הופכת להיות תיבת נוח מודרנית. ככזו היא מחוייבת לייצר מערכת אקולוגית מושלמת ובניגוד לקונספציות רומנטיות, הכליאה והמצוקה אינם מביאים לניסים או אלטרואיזם אלא מנציחים אכזריות אנושית כואבת. בתוך פאר הטכנולוגיה ובחסות מנוע הנצחי שהוא פסגת המדע והתרבות האנושיים, אין לנוסעים ברירה אלא להפוך לפראים שתחת מעטה מנהלי נוהגים בברוטליות גסה וקרה. בנוסף, יש בעלילה בכדי להדגיש את הטיפשות והצביעות המאפיינים את המין האנושי ואת חוסר התוכלת שבאלה. המצב הבלתי אפשרי לו נקלעו בני האדם הוא תוצאה של חוסר הכבוד שהפגינו לפי הטבע, פעם אחת על ידי הרס מתמשך שלו ופעם שניה על ידי התערבות מהונדסת בסדריו. כעת, כלואים ברכבת, לא רק שהטבע ניצח והפך לסוהר אלא גם הסדר הבסיסי ביותר המאפיין אותו הוא זה לו מחוייבים הנוסעים אם ירצו לשרוד לאורך זמן- החזק חייב לטרוף את החלש, הריבוי הטבעי חייב להיעצר בהתאם לכמות המזון הקיימת.

סיפורו התנ"כי של נוח הוא לא היחיד אליו קורצת העלילה. ככל שמתקדמת החבורה מהדהדת תחושה מוכרת מארץ עוץ ועמה החשד כי שגעונו של ווילפורד העריץ, שעד כה נחשד כאשם, הוא למעשה עלה תאנה לטבע האנושי הרע מנעוריו. גם שערי הרכבת הרבים עליהם מתנוססת האות W לסימון שמו של ווילפורד, מזכירים מטורף אסתטי אחר שברא לעצמו עולם פרטי, הלא הוא ווילי וונקה. שני הסיפורים מזכירים זה את זה במוסר המלווה אותם, רק שבעוד בעולמו של וונקה מוצבים משרתים גמדים ומוצרי מתיקה מהונדסים, האמריקאיות הצדקנית המלווה את חלקו הארי והראשון של "רכבת הקרח" משתעשעת באופן מסוכן עם האפשרות להפוך אותו לסרט מופרך במיוחד.

"רכבת הקרח". כריס אוואנס.

"רכבת הקרח". כריס אוואנס.

ההמלצה אם כך היא להביט בסרט מנקודת המבט הקוריאנית שלו, שאז הרעיון השחוק יפנה מקום לעלילה רבת דמיון והמשחק המוגזם ישכח לעומת אסתטיקה ופילוסופיה עמוקים יותר. אין דרך אחרת לשרוד את סיפור האנושות הכלואה ברכבת והנבואה האפוקליפטית שלו, שמוכרת מסרטים כגון "משחקי הרעב" אך כעת עם יותר רצינות וחשיבות עצמית. קחו נשימה, עשו מקום לפרויקט השאפתני והמרשים ויזואלית ותנו הזדמנות לעלילה להסביר את עצמה. זה יהיה שווה את זה.

דירוג: ★★★½☆

רכבת הקרח (דרום קוריאה, ארה"ב, צרפת, 2013)
בימוי: בונג ג'ון-הו | תסריט: בונג ג'ון-הו, קלי מסטרסון, בונג ג'ון-הו, ז'אק לוב, בנג'מין לגרנד, ז'אן-מרק רושה| משחק: כריס אוואנס, ג'יימי בל, ג'ון הארט, טילדה סווינטון, אד האריס | מוסיקה מקורית: מרקו בלטרמי
הפצה: לב סרטים ובתי קולנוע, החל מה-20.03.2014 בבתי הקולנוע. לחצו כאן לזמני הקרנה וכרטיסים לקולנוע. קדימון:

תורך להביע את עצמך. מה תרצה להגיב בנושא?