"סגורות".
נדמה כי אין חלל מוחשי טוב יותר ליצור בו מעולם בתי הכליאה. "אוז", "כתום זה השחור החדש", "חומות של תקווה" הם רק חלק מרשימה ארוכה של יצירות מופת המתרחשות בין כתלי הכלא, והצליחו לסחוף אחריהן מיליונים. יש משהו מושך ואפל בנבירה בעולם של הכלואים. דמויות שמצד אחד מצליחות לעורר חלחלה בשל העובדה הפשוטה שמדובר בפושעים וחוטאים מסוגים שונים, ומצד שני, עניין רב בסיפורם האישי, בדרכי ההתמודדות שלהן עם שלילת זכויותיהן הבסיסיות ובגורמים שהובילו אותם לשבור את הכלים, ולבצע את המעשה שהוביל לכליאתם. בשל העובדה שמדובר בנושא שתמיד יהיה מדובר, פופולרי ונפוץ, והן בשל הדמויות המרתקות שהצליחה ללקט, כדאי בהחלט לצפות ב"סגורות", סרטה התיעודי של ליאת מר, העוסק בחיי האסירות בכלא נווה תרצה.
במשך שנתיים ליוותה מר קבוצת אסירות וסוהרות מנווה תרצה, כלא הנשים היחיד במדינת ישראל. בניגוד לסטיגמות הנפוצות בנוגע לנשים כלואות, בחרה מר להתמקד דווקא בקבוצת אסירות יפות, צעירות ובעיקר מעוררות הזדהות עד כדי כאב. שון (נטלי) בנישתי, היא צעירה שדקרה את בת הזוג של חברתה לשעבר בהתקף קנאה מטורף, אבל בין הכתלים, היא הילדה הטובה של הכלא. כל כך טובה, עד שהיא מחכה לאישור לפיו יופחת שליש ממאסרה. מריה, היא אם צעירה, יפהפייה, המגדלת את בנה הפעוט בכלא, אליו הגיעה על רקע תקיפה. נרימאן, שהייתה בעברה נערת פיתוי היא צעירה שבורת לב, שמתנחמת במערכת יחסים טלפונית עם אסיר, ממנו היא מבקשת גם לעזור לה כלכלית. מר בוחרת להתמקד גם בדמותה של הסוהרת נלן, שמעדיפה להגיע ללב האסירות ממקום אוהב ומבין, שלא שופט אותן על פשעי העבר. "לא אמור לעניין אותי מה הן עשו קודם", היא מסבירה למצלמה, "התפקיד שלי, כשהן כאן, זה לסייע לשהות שלהן".
יחד עם הצלם המוכשר רואי רוט, משרטטת מר דיוקן שובר מיתוסים של נשים שזהו המאסר הראשון שלהן. כולן יפות, נחושות, חזקות. ברק החיים לא מש מעיניהן. עם זאת הן מלאות חרטות וצער, המתואר באמצעות העריכה, עבודת הקלוז אפ והסאונד באופן מודגש. קולות רקע חוזרים של נעילה ורשרוש מפתחות, השוטים הסגורים והחונקים כמעט בתוך התאים, לעומת אלו הרחבים יותר בצילומי החוץ, ואפילו הדגש על צבע הפסטל בהם צבוע חדרה של מריה- כולם מהווים מעין מניפולציה למטרת העל של היוצרת, להציג זן אחר של אסירות. אסירות שהן כאחד האדם, אבל בכל זאת קצת אחרת.
"סגורות".
למרות עבודתה הרגישה והנכונה של מר, המשתמשת בכל האמצעים הכי נכונים להעברת סיפור קולנועי אמין ונוגע, "סגורות" גולש לעיתים למלודרמטיות מעט מוגזמת. כך למשל, מתווספת סצנה מעט תלושה, בה מריה כותבת מכתב לבנה התינוק, ומבקשת את סליחתו, על החיים שקיבל מרגע היוולדו. מתווסף אליה גם רגע חזק מאוד בו שון שרה את "בוא" של ריטה, במסיבת סיום הלימודים בכלא. מר בבירור רוצה שנרגיש את האסירות מהכיוון הלא צפוי, שלא נשפוט אותן. אך הסצנות הללו מעצימות את החוויה, הן גורמות לצופה לרצות לקום מכסאו ולעשות מעשה עבור הצעירות הללו, לשקם את חייהן. כמעט נשכחת לחלוטין העובדה שהן נמצאות בכלא כיוון שביצעו פשע. מוסיפה על כך מר גם בתשומת לב המירבית שהיא מקדישה לתיאור חייה של מריה, שאמה התאבדה ואביה נמצא בכלא משחר ילדותה. נסיבות החיים הללו הובילו את סבתה של מריה לגדל אותה כבתה. הדגשת הסיפור מקשה מאוד על הצופה לשפוט את מריה, ומגבירה את ההזדהות והסימפטיה אליה.
בניגוד לאסירות, מתוארות הסוהרות כנשים אפורות, מבוגרות, לא מושכות חיצונית. רבות הן הסצנות בהן נקטעות שיחות של הבנות לשמע צעקה של סוהרת הדוחקת בהן לסיים את החגיגה. נוצר כאן היפוך קולנועי מושלם בין המציאות לדיכוטומיה הקולנועית של טוב ורע. כששון נשלחת לועדה המחליטה אם תשוחרר, הציפייה האוטומטית היא שהתשובה תהיה חיובית, מבלי לדעת את הרקע לסיפור הדקירה. רק רגע אחד מפליא לתאר את נפשן הפצועה של האסירות, והוא הרגע בו נרימאן מדברת על הפחד שלה מן החוץ, ועל הזעם שהיא חשה כלפי בן זוגה שעזב אותה והתחתן. זהו רגע שמזכיר לצופה שמדובר בסך הכל באישה ששגתה בבחירותיה, ועלולה למעוד מחדש.
"סגורות" היא יצירה מעניינת, אך מגע ידה של מר מורגש בכל פריים שלו והוא רחוק מלתאר נאמנה את המציאות. הייתה כאן במאית מכוונת וחדורת מטרה- להראות לנו אסירות שטרם ראינו, לנסות לחזות מקרוב בצדדים האנושיים של מי שפשע, ולא להתמקד בדבר העבירה או בטעויות העבר. כיצירה שלמה מדובר בסרט מרתק, אך רחוק מלהיות נאמן למציאות או לתאר את הווי הכלואות. מי שיוותר על הצורך להיצמד לתיעוד חיי הכלא ויסכים ללכת עם מר במסע ובדרך אותה היא מבקשת לשרטט, יהנה מחוויה אחרת ומרגשת.
סגורות (ישראל, 2013)
בימוי: ליאת מר | הפקה: ענת קנדל | צילום: רואי רוט
הפצה: החל מה-08.03.2014 בבתי הקולנוע. לחצו כאן לזמני הקרנה וכרטיסים לקולנוע. קדימון: