"טירוף כפול שלוש".
הקרנת הבכורה הישראלית לסרט "טירוף כפול שלוש" של השחקנית והבמאית דניאל ג'יידלין, תתקיים במסגרת פסטיבל אוטופיה 2014 ביום חמישי הקרוב. את ג'יידלין ראיתם אולי על המסך הקטן בסדרה המצליחה "ילדי ראש הממשלה", אך הפעם היא עברה אל מאחורי המצלמה בפרויקט משפחתי לחלוטין.
"ההורים שלי והדודים שלי תרמו הרבה עזרה," אומרת דניאל ג'יידלין. "אבא שלי הפיק בפועל, אמא שלי עשתה איפור ושיער וגם הסיעה אותנו, דוד שלי שהוא מוזיקאי ומפיק מוזיקלי [נתן כהן] תרם מוסיקה מקורית לסרט בנוסף להקלטות דיאלוגים. גם אמנים אחרים תרמו שירים מקוריים, וכך נוצר הפסקול. לגבי פוסט – הרוב נעשה על ידי דוד שלי נתן, ובן זוגי סטיבן הילדר, השותף שלי לחברת ההפקה שלנו. אז בעצם הכל נוצר על ידי משפחה וחברים."
ניסית לקבל תמיכה מקרנות הקולנוע?
דניאל: למען האמת אפילו לא עלה על דעתי לנסות לקבל תמיכה ממסדית. ארגנתי את ההפקה, ימי צילום, לוקיישנים, הכל – ופשוט התחלנו לצלם.
"רציתי לספר סיפור לא קונבנציונלי על שברון לב"
על מה הסרט "טירוף כפול שלוש"?
הסרט הוא על שלוש דמויות – שלושה אנשים צעירים שנפגשים בדרך לא צפויה. כל אחד מהם סובל מבעיה נפשית כלשהי, שמגבילה אותו וגורמת לו לסבל. בלילה בו הם נפגשים, הם יגלו שיש בידם או לתקן או להרוס אחד את השני.
מאין הרעיון לסרט?
הרעיון נבע גם מהיכרות שלי עם אנשים מסויימים שהשפיעו על חיי וגם מחוויות אישיות, אבל לקחתי את כל זה לקיצוניות בסרט עצמו. רציתי לספר סיפור לא קונבנציונלי על שברון לב, שהסיבה לו היא בעצם עמוקה יותר מרק 'הוא לא אוהב אותי' – כשהבעיות הנפשיות הן בעצם כיסוי לסיבה האמיתית.
יש דמות שאת מתחברת אליה במיוחד?
הדמויות נכתבו במיוחד בשביל השחקנים, איתם היתה לי הכרות אישית עמוקה לפני הצילומים. כשהתחלנו לעבוד על הסרט הם אמרו לי שבכל דמות יש קצת ממני, ואני חושבת שבלי להתכוון זה באמת מה שיצא. לכן, אני מזדהה באופן שווה עם כל הדמויות. בכל אחת מהן יש משהו שאני יכולה להזדהות איתו, גם כצופה וגם כיוצרת.
דניאל ג'יידלין. צילום: אסף עיני
הצילומים של "טירוף כפול שלוש" התקיימו בדיוק לפני שלוש שנים במשך כ-20 יום. אחרי כן תהליך הפוסט-פרודקשן דרש עוד כשנה וחצי, והסרט הושלם ב-2013. זהו סרטה הארוך הראשון של ג'יידלין בתור במאית, כשקדם לו סרט בן 40 דקות בשם "The Ending" שצולם בלונדון, ועוד מספר סרטים קצרים. היא גם כתבה את התסריט וכיכבה בסרט הקצר "באני לאב" שביימה רוני קידר, אשר מקרינה גם היא את סרטה החדש "סופעולם" בפסטיבל אוטופיה השנה.
איך היה לביים סרט ארוך משלך?
זו היתה חוויה שונה לחלוטין. מאד נהנתי מהעבודה עם השחקנים, שהפתיעו אותי מאוד על הסט, מאד נהנתי לצלם ולאלתר כשהיה צורך; וכמובן היו גם אתגרים, זה לא היה פשוט – אבל החוויה היתה פשוט מדהימה וזכורה לי מאד לטובה.
העבודה כאן היתה שונה מהעבודה בטלויזיה ובסרטים הקצרים?
באופן שהפתיע גם אותי, העבודה על הסרט לא היתה שונה בהרבה מעבודה על סרטים קצרים. אולי זה לוקח יותר זמן לצלם ולערוך, אבל הארגון הוא אותו ארגון, ההפקה היא אותה הפקה, והעבודה אינטנסיבית באותה רמה. אני משתדלת לקחת כל פרוייקט בשיא הרצינות ולתת לו את כל כולי.
יש חויה מסוימת שאת זוכרת?
החויה הכי זכורה לי היא בעצם טייק שצילמנו, שהיה בשבילי ממש קסם. זה היה בסצנת הפגישה בין פיקסי [מעיין מלכה] וגיא [אברי ארבל]. התחלנו עם הקלוז אפ של מעיין. לא הייתי ממש סגורה לגבי מה אני רוצה בקטע הזה, רציתי לתת להם לעשות טייק ואז לראות לאן כדאי לכוון. התחלנו לצלם, ותוך כדי הטייק מעיין לגמרי הפתיעה – היא לקחה מילים כבדות ונתנה להן משמעות קלילה, עם חיוך, אבל עם דמעות שעמדו בעיניים וחיכו אבל לא זלגו. זה היה כל כך יפה ובדיוק מה שהתאים. בלי לתכנן ובלי לדעת, צילמנו את השוט היחיד בסרט שקיבל רק טייק אחד.
הופעת ב"ערים" וב"ילדי ראש הממשלה" למשל. האם הכיוון עכשיו הוא בעיקר בימוי?
בימוי היה חלום שלי מאז שראיתי סרטים בפעם הראשונה – אבל האהבה העיקרית שלי היא משחק; בגלל זה אני כל כך נהנית לעבוד עם שחקנים. אני ממשיכה לשחק תוך כדי הבימוי, בין עם זה בסרטים שאני יוצרת ובין עם זה בעבודה עם במאים אחרים. הכיוון שלי הוא תמיד גם על זה וגם על זה. כל עוד אפשר לשלב בין השניים, למה לא?
"באני לאב". דניאל ג'יידלין עם ענאל יונס.
שנתיים אחרי ש"באני לאב" שכתבת עם רוני קידר הוקרן בפסטיבל אוטופיה, את חוזרת לפסטיבל, הפעם עם סרט באורך מלא שביימת בעצמך. איך ההרגשה?
זוהי הרגשה נפלאה לחזור לפסטיבל אוטופיה. הייתי מאוד גאה ברוני על "באני לאב", היא עשתה עבודה מעולה – בכלל היא בימאית שאני מאוד אוהבת וכמובן גם חברה טובה. הפסטיבל מאוד מגניב בעיני וזה כבוד גדול להיות חלק ממנו, בכל צורה אפשרית.
יש סרט(ים) שהשפיע(ו) עליך כשיצרת את "טירוף כפול שלוש"?
אני מושפעת מהרבה סרטים, ואני בטוחה שהם תמיד משפיעים עלי באופן לא מודע כשאני כותבת. אני מאוד אוהבת את הנאיביות הרומנטית של שנות השמונים, שאני חושבת שהשפיעו על הדמות של נטלי. סרטים כדוגמת "בת 16 הייתי" ו"יפה בוורוד". אהבתי את הרעיון של לקחת את הרומנטיות הזאת ולשבור אותה עם סוף מציאותי יותר, שלא תמיד הוא איך שהצופה רוצה שזה יגמר. כי לפעמים זה ככה בחיים.
אני עובדת כרגע על כמה פרוייקטים במקביל: אני בשלבי סיום של סרט קצר בשם Imagination, שעתיד לצאת לפסטיבלים בשנה הבאה; סיימתי לכתוב תסריט וצילמתי טיזר לסרט נוסף באורך מלא בשם "טבור", שכרגע נמצא בשלבי הפקה מאד מוקדמים; ואני גם כותבת תסריט לסרט נוסף באורך מלא, שאני מקווה גם לשחק בו תפקיד משנה.
העצה הכי טובה שאוכל לתת היא פשוט לעשות כמה שיותר, ללמוד מהניסיון ומניסיון של אחרים, ולהתחרות רק עם עצמך. לא לפחד ללכת עד הסוף, לא משנה מה יגידו. הרי אי אפשר לרצות את כולם – אבל את הכיף שביצירה אף אחד לא יכול לקחת ממך.
"טירוף כפול שלוש" יוקרן במסגרת פסטיבל אוטופיה 2014 ביום חמישי (18.9) בשעות 19:00 ו-20:30, בסינמטק תל אביב.
* ההדגשות בטקסט הינן של מפרסם המאמר.
[…] לפני שנתיים הוקרן סרטה הקצר של קידר, "באני לאב", בפסטיבל אוטופיה (אז פסטיבל אייקון) כמו גם בפסטיבל חיפה. "באני לאב" נכתב בידי דניאל ג'יידלין, שגם כיכבה בסרט, והשנה מציגה ערב לפני קידר את סרטה הארוך הראשון "טירוף כפול שלוש". אתמול פרסמתי את הריאיון שלי איתה. […]