ריאיון עם יוצרי מאגר העדויות של הקולנוע הישראלי, מרט פרחומובסקי ואביטל בקרמן

מאת
11 במאי 2015 בשעה 12:00
יוצרי מאגר העדויות: מרט פרחומובסקי ואביטל בקרמן. צילום: ניקול דה קסטרו

יוצרי מאגר העדויות: מרט פרחומובסקי ואביטל בקרמן. צילום: ניקול דה קסטרו

ההיסטוריה היא אלמנט חשוב בזהות הישראלית, ובמדינה קטנה וצעירה כמו שלנו, יש פחות מ-70 שנה לתעד בתרבות המקומית. ועם זאת, ממסדי מדינה ומוסדות שזוכים להכרה ותמיכה קבועה מהמדינה, לא שמו את שימור ההיסטוריה בראש מעינייהם. ארכיון רשות השידור צובר לו אבק שם במרתפים (צריך לציין לחיוב את החינוכית שעושה בדיוק ההיפך), לאקדמיה הישראלית לקולנוע ולטלויזיה אכפת רק להכריז מי הכי טוב באותה השנה, והרשויות גם הן, יוזמות רק קידום של הצֶבֶר הנוכחי. שימור ההיסטוריה הוא בעצם יוזמתם של האנשים היחידנים, החל מליה ון ליר בסינמטק ירושלים (ואחריה גם אלון גרבוז בסינמטק תל אביב), סטיבן שפילברג עם הקרן שלו, אנוכי עם אידיבי מאגר הידע על הקולנוע הישראלי, ובתום עשר שנות צילום – גם מרט פרחומובסקי ואביטל בקרמן עם 'מאגר העדויות של הקולנוע הישראלי'.

עכשיו כשאני קורא את שני השמות זה לצד זה – 'אידיבי מאגר הידע' ו'מאגר העדויות' – הם נראים ודאי דומים, אך אין בכך להעיד על דימיון אמיתי. אידיבי הוא מאגר כתוב שנועד גם לקשר בין כל הסרטים והצוות מאחוריהם – בעוד מאגר העדויות מבוסס על ריאיונות שהוסרטו ובהם כ-50 אנשי מפתח בקולנוע הישראלי, מספרים בעצמם על ההיסטוריה שלהם.

"לאורך העשור השקיעו בפרויקט כמה ממוסדות התרבות הבולטים בישראל: מועצת הפיס לתרבות ולאמנות, קרן הקולנוע הישראלי, סינמטק תל אביב וסינמטק ירושלים," מוסרת בקרמן. "בעזרת התמיכה שלהם יצאנו עד היום לחמישה סבבים בני כמה ימים של צילומים, בתקציב כולל שמתקרב למיליון ש"ח. אנשי הצוות שלנו הם ברובם אנשי מקצוע עסוקים ומוערכים, ביניהם הצלמים אביגיל שפרבר, עדי רייס ואבנר אלקרס ומקליט הקול ודים יאגמן."

היה קשה לקבל את התמיכה?
מרט: במקרה שלנו, קיבלנו חיבוק חם מהגופים שעבדנו איתם. לקח זמן לשכנע אותם להתחיל לתמוך בפרויקט, אבל מהרגע שהם ראו את הראיונות הראשונים והבינו את הפוטנציאל, העסק זרם. כמובן שהיינו שמחים אם היה יותר תקציב, שהיה מאפשר לנו להתקדם עם הפרויקט בקצב גבוה יותר, אבל מה שקיבלנו הוא יפה מאד ואנחנו לא מתלוננים.

"לשוטט בסיפור הקולנוע הישראלי בכל מיני מסלולים"

לאחרונה עלה פרויקט מאגר העדויות של הקולנוע הישראלי אל האינטרנט, לצפיה בחינם לכל דורש (כניסה מכאן). לצד ריאיונות עם אנשי מפתח בקולנוע המקומי שאיתנו ואף ממשיכים ליצור או להעביר את הידע שלהם כגון ניסים דיין, ג'אד נאמן, נחמן אינגבר ומיכל בת אדם, עומדים גם ריאיונות עם ענקים שכבר אינם איתנו, כגון מנחם גולן, אסי דיין ויוסף שילוח זכרם לברכה. הנבירה במוחם ובהיסטוריה שלהם דרך הריאיונות במאגר העדויות הוא שונה ומיוחד מסרטים תיעודיים כגון "גו גו בויס" (שעוסק יותר בפועלו של גולן בתקופה מסוימת) ו"החיים כשמועה" (שעוסק רבות בחיים האישיים של דיין).

עשר שנים של צילומים, עד כמה היה קשה לעבוד על פני תקופה ארוכה כל כך?
מרט: העבודה אכן לא פשוטה, בעיקר כי היא לא מתחילה ונגמרת בראיונות עצמם. זה מסובך מאד להכין תחקיר לראיון בן כמה שעות, במיוחד אם יש לך כמה כאלה בתקופה קצרה, וזה עוד יותר מסובך להתמודד אחר-כך עם עריכה וקטלוג של כמויות החומרים שמקבלים. אין ספק שלאורך השנים בהן אנחנו עושים את הפרויקט די הותשנו, במיוחד שהיינו צריכים לשלב אותו עם עיסוקים תובעניים אחרים שלנו. מה שגורם לנו להמשיך הוא האמונה שמה שאנחנו עושים הוא באמת חשוב ויחודי, והפידבקים המדהימים מהאנשים בתעשיה ומחוצה לה, שהגיעו לשיא עם חשיפת הפרויקט במלואו באתר.

מה השוני בעיניכם בין מאגר העדויות לבין סרטי תעודה העוסקים בתעשיה ובאנשי התעשיה?
אביטל: היה לנו ברור שאנחנו לא רוצים לעשות סרט או סדרה דוקומנטרית, שבאופן טבעי מבטאים נקודת מבט חד-משמעית של היוצר ומספרים נראטיב מאד מסוים. בחרנו ליצור פרויקט ניו מדיה, שמכיל כמה וכמה נראטיבים ונקודות מבט, והחוויה שהוא מזמן לצופים היא אינטראקטיבית.
מרט: [באתר] הצופה יכול לשוטט בתוך הסיפור של הקולנוע הישראלי בכל מיני מסלולים – דרך אישים, סרטים ונושאים, תוך כדי דילוג ביניהם. מכיוון שמדובר בשלב הזה ביצירה של 200 שעות, שסביר להניח שתהפוך לעוד יותר ארוכה בהמשך, הצופים גם יכולים לבנות מערכת יחסים מתמשכת עם הפרויקט, ולחזור אליו פעם אחרי פעם. זה מה שהופך את הפרויקט ליחודי בעינינו, כי באמת ניצלנו מבחינה טכנולוגית את מה שהזמן שאנחנו חיים בו מאפשר לנו.

המאגר נועד לפתור חוסר, אז מאין נשאב החומר לריאיון?
מרט: בגדול, אני עושה את כל התחקירים, גם לראיונות שאני עורך וגם לראיונות של המראיינים האורחים שלוקחים חלק בפרויקט. הרבה מהתחקיר מתבסס על מפגש מקדים עם המרואיינים, שבמהלכו אנחנו מגבשים ביחד את מהלך הריאיון ומאתרים את הנקודות שחשוב להעלות בו. מעבר לזה, אני כמובן חורש על קטעי העיתונות הקיימים ורואה את כל הסרטים של המרואיין.

מה תגובות המרואיינים?
מרט: האנשים לרוב מאד מתרגשים ומרגשים כשאנחנו פונים אליהם. חלקם – במיוחד הצלמים, העורכים ואנשי המקצועות הטכניים – לא התראיינו לפני כן מעולם, וההזדמנות לדבר על הקולנוע הישראלי מנקודת המבט האישית שלהם עושה להם מאד טוב על הלב.

אפרים קישון נפטר לפני שהספקנו לראיין אותו

היו מרואיינים שנדרש שכנוע כדי לעבוד איתם?
מרט: הפספוס הכי גדול שלנו עד כה הוא הצלם דוד גורפינקל, חתן פרס ישראל הטרי, שידוע כסרבן ראיונות. מכיוון שהפרויקט בנוי כפאזל, וגורפינקל צילם חלק אדיר מהקולנוע הישראלי, היעדרו מהפרויקט מאד מורגש. אנחנו מדברים איתו בערך פעם בשנה, אבל בינתיים הוא דבק בסירובו. אנחנו מקווים מאד שיתרצה בסופו של דבר, כי כואב הלב. גם גילה אלמגור הבריזה לנו פעמיים, אבל קבענו איתה לאחרונה ראיון ליוני הקרוב ואנחנו מחכים לזה.

היה מרואיין שהלך לעולמו לפני שהספקתם?
מרט: כמעט ולא. מה שכן, הרעיון הראשוני לפרויקט עלה בעקבות ניסיון שלי לראיין את אפרים קישון על הקולנוע שלו. זה היה ב-2005, לקראת סיום הלימודים שלי בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב. הייתי בקשר עם המזכירה שלו כמה חודשים, וניסינו לקבוע בכל פעם שהוא ביקר בארץ. ואז הוא נפטר במפתיע, מבלי שהספקתי לראיין אותו. אז הבנתי שהזיכרון של תולדות הקולנוע הישראלי עומד להיעלם מהעולם וחייבים ללכוד אותו באופן שיטתי ונרחב. זה היה נראה לי ממש צו השעה, במיוחד לאור העובדה שבאותה תקופה העיסוק בהיסטוריה ובאסתטיקה של הקולנוע הישראלי הייתה כמעט אפסית, מדפי הספרים היו ריקים כמעט. מאז המצב השתפר במעט, אבל לא באופן גורף.

איזה מראיין הצליח להפתיע אתכם הכי הרבה / באופן הקיצוני ביותר?
מרט: המרואיין שהכי הפתיע אותי היה בועז דוידזון, שראיינתי לפני שנתיים. מעבר לעובדה שהאיש מקסים ברמות-על, נדהמתי לשמוע שהוא רואה דווקא בסרטים הלכאורה-מסחריים שלו, כמו "צ'רלי וחצי", "סנוקר" ו"אסקימו לימון", סרטים אישיים לגמרי, שבהם הוא מבטא באופן צלול את עולמו הפנימי ואת רגישויותיו. ככה בועז שבר בבת אחת את כל ההגדרות הנוקשות של מה שהוא "מסחרי" ומה שהוא "אמנותי/אישי", וזה ממש מרתק.
אביטל: אני זוכרת שממש בתחילת הדרך מרט ראיין את טובה דרורי נאמן שעבדה כנערת תסריט עם אורי זוהר ואחר כך הפכה לעורכת, והיה מפתיע לשמוע על האופן שעבדו על הסטים שלו, באופן שהיה בהרבה מהמקרים מאד חופשי ולא מתוכנן כמו שהייתי מצפה. היינו אז בוגרים טריים של החוג לקולנוע וזה היה אחד הגילוים המרעננים והמשחררים. אני זוכרת לטובה גם את המפגש הראשון שלנו עם הבמאי שמואל אימברמן. אצלי בבית העריצו את הלהקות הצבאיות, והיה לי מרתק לשמוע איך כל הדבר הזה, הקליפים והדימוי של הלהקות הצבאיות נוצר ונבנה. הוא בעיני במאי אדיר, אני לא רק אוהבת את הקליפים שיצר ללהקות הצבאיות, אלא גם את היצירה המאוחרת יותר שלו.

לאיזו אבחנה מעניינת הגעתם בעקבות הריאיונות?
מרט: אחד האלמנטים הכי חשובים בתולדות הקולנוע הישראלי, שעדיין לא נחקר מספיק, הוא תקופת האולפנים שהתחילה בשנות החמישים, ובה הונחו יסודות תעשיית הקולנוע הישראלית על-ידי אולפני גבע ואולפני הרצליה המתחרים. כמעט כל הצלמים והעורכים הבולטים של הקולנוע הישראלי בשנות השישים והשבעים – דוד גורפינקל, אדם גרינברג, נלי גלעד, דני שיק, ניצ'ו לאון ועוד – למדו את המקצוע מתוך עבודה על יומנים וסרטי הסברה במסגרת האולפנים. מכיוון שראיינו לא מעט אנשים שעבדו באולפנים, כל מי שירצה להתוודע לסיפור הזה או להמשיך לחקור אותו יכול למצוא בפרויקט חומרים נדירים ויקרי ערך בנושא.

אגב יומנים וסרטי הסברה – מרבית המרואיינים הם אנשי התחום העלילתי ולא התיעודי.
מרט: הקולנוע התיעודי בישראל התחיל לפרוח ממש רק בשנות התשעים, עם הקמת הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה ואחר-כך של ערוץ שמונה. לפני זה, סרטים תיעודיים נוצרו כמעט אך ורק בהזמנה מהמדינה, כחומר הסברה, או במסגרת רשות השידור, כלומר לטלוויזיה ולא לקולנוע. דוד פרלוב היה יוצא דופן במובן הזה, אבל לצערנו הוא נפטר שנתיים לפני שהפרויקט יצא לדרך. זאת הסיבה שיש כרגע בפרויקט יחסית מעט התייחסות לקולנוע תיעודי. עם זאת, ראיינו יוצרים כמו רם לוי, ג'אד נאמן, צפל ישורון ועוד, שעסקו ביצירה עלילתית ותיעודית במקביל. אני מתאר לעצמי, שאם נמשיך לעבוד על הפרויקט בשנים הבאות, בסופו של דבר נגיע גם ליוצרים תיעודיים במובהק.

לאן פניכם מועדות כעת?
מרט: אחרי העבודה הקשה של בניית האתר, שנמשכה קרוב לשנתיים, היינו כבר מאד מותשים מהפרויקט ובעצם החלטנו על סיומו לעת עתה. אני עובד עכשיו על סרט עלילתי באורך מלא שקיבל מענק פיתוח מהקרן, ועל הצגת תיאטרון חדשה, ואנחנו גם מתכננים להתחיל להפיק יחד עם אביטל סרטים ליוצרים אחרים, ככה שתעסוקה לא חסר. אלא שהאתר עורר הרבה מאד התרגשות, וקיבלנו פידבקים באמת מדהימים. מה שהכי חשוב הוא שהגופים שנתנו לנו תקציבים עד כה, במיוחד קרן הקולנוע הישראלי וסינמטק תל אביב, דוחפים אותנו להמשיך הלאה. לכן ננצל את המומנטום, ונצא בעוד כחודשיים לסבב צילומים נוסף. אם עד עכשיו רוב האנשים שראיינו פעלו בקולנוע הישראלי בעיקר עד סוף שנות השבעים, התוכנית היא להגיע בסבב הזה ליוצרים שהיו דומיננטיים בשנות השמונים, כמו הבמאים אורי ברבש ואיתן גרין, העורכות טובה אשר וערה לפיד, השחקנים מוחמד בכרי וארנון צדוק ועוד. אנחנו מתכננים גם לארח באתר חומרי ראיונות עם אנשי קולנוע ותיקים יותר שפספסנו, כדי שהפאזל שלנו יהיה שלם יותר. החוקר יעקב גרוס צילם כמה כאלה, ואנחנו בקשר איתו, והוא לא היחיד.
בנוסף לזה, השנה נמשיך לחגוג את עליית הפרויקט לאוויר עם סדרת הקרנות מיוחדות של קלאסיקות ישראליות בסינמטקים, תחת השם "האנשים שהמציאו את הקולנוע הישראלי". יוקרנו שם סרטים כמו "סאלח שבתי", "אני אוהב אותך רוזה", "קזבלן", "השמלה", "צ'רלי וחצי" ועוד, כאשר לפני הסרטים יוצגו קטעים מראיונות עם אנשי הצוות של הסרטים שעשינו במסגרת "מאגר העדויות".

טיפ מהעורך: צפו בקטע של צלם הסטילס היקיר לליבנו יוני המנחם.

אבקש להזכיר כי ארכיון הישראלי לסרטים בסינמטק ירושלים עושה ימים כלילות בתקציבים זעומים על מנת לדאוג למורשת כל הקולנוע הישראלי כולו בפורמט המקור שלו – פילמים ונגטיבים, וכיום גם עותקים דיגיטליים.

תורך להביע את עצמך. מה תרצה להגיב בנושא?