פסטיבל ירושלים 2015: המלצות ואזהרות

מאת רותם יפעת
7 ביולי 2015 בשעה 9:00
"אמא שלי". ג'ון טורטורו.

"אמא שלי". ג'ון טורטורו.

בתקווה שלא תחל איזו מלחמה אזורית בשבוע הקרוב, בחמישי הקרוב (09.07) יפתח בפעם ה-32 פסטיבל הקולנוע של ירושלים עם הקרנת הסרט "אמא שלי" של נני מורטי ובכיכובו של ג'ון טורטורו, בבריכת הסולטן. טורטורו אף יהיה אורח בפסטיבל ויעביר סדנת אמן. זוהי תהיה גרסה מעט שונה של הפסטיבל, שכן לראשונה מאז היווסדו, ליה ואן ליר שהלכה לעולמה במרץ השנה לא תהיה נוכחת בו. השנה יוקרנו בפסטיבל למעלה מ-200 סרטים במספר מסגרות: תחרות הישראלית, סרטים קצרים, סרטים חברתיים, סרטי ביכורים, קלאסיקות ועוד שלל אירועי חוצות ומפגשים מיוחדים.

טורטורו אינו האורח היחיד בפסטיבל, ובין היתר יתארח בו הבמאי האוסטרי אולריך זיידל (טרילוגיית גן עדן) שיקרין את סרטו החדש "במרתפים". בנוסף גם יוקרן הסרט "אולריך זיידל במאי בעבודה" העוקב אחרי אופן העבודה של הבמאי בזמן עשיית "במרתפים" ומנסה לספק הצצה לאופן המחשבה שלו. עוד במאי שמקבל התייחסות מעמקיה לעבודתו הוא רוי אנדרסון השבדי. סרטו האחרון, "יונה מתיישבת על ענף ומהרהרת בקיום" שזכה באריה הזהב בונציה יוקרן, וכן יוקרנו שני החלקים הקודמים בטרילוגיה אותה סרט זה סוגר: "שירים מקומה ב" ו"אתם, החיים".

עוד יוצרים וותיקים שיציגו השנה הם ארמנו אולמי ("קבקבי העץ") עם סרטו החדש "כרי הדשא עוד ישובו" על מלחמת העולם הראשונה. מוחסן מחמבלאף האיראני עם אלגוריה פוליטית על שלטון רודני "הנשיא". פדריק וייזמן, אחד מיוצרי התעודה הוותיקים והמשפיעים, מתחרה בפרויקט האמנות של גוגל עם מסע ב"הגלריה הלאומית" בלונדון. יוצר דוקומנטרי נוסף שהחל לפעול באותה תקופה של וייזמן, אלברט מייזלס, זוכה לרטרוספקטיבה מעמיקה בפסטיבל. מייזלס, שיצר יחד עם אחיו דיויד, כמה מהסרטים החשובים ביותר בקולנוע התיעודי, בינהם "הרולינג סטונס – תנו לי מחסה", סרט העוקב אחרי מסע ההופעות הטראגי של "הרולינג סטונס" ב-1969. סרט שנותר מזעזע ומצמרר גם אחרי 45 שנה.

"הסנדק". מרלון ברנדו.

"הסנדק". מרלון ברנדו.

כמובן שלא רק הקלאסיקות הדוקומנטריות זוכות לזמן מסך, ויצירות עלילתיות רבות זוכות להקרנות מיוחדות, בניהן "סיפורי הופמן" של מייקל פאוול ואמריק פאסבורגר. אחרי ששילבו באופן נפלא בין מחול לקולנוע ב"הנעליים האדומות" המשיך צמד הבמאים לבחון את הנזילות בין שני המדיומים. על ידי עיבוד כמעט-נטול נרטיב לאופרה של ז'ק אופנבך מ-1881, המבוססת על שלושה סיפורים מאת א.ת.א. הופמן. התוצאה היא צבעוניות מהפנטת שחבל לפספס הזדמנות לראותה על מסך גדול. אירוע הנעילה של הפסטיבל מבטיח שילוב מעניין בין מוזיקה לקולנוע כשהתזמורת הסימפונית ירושלים תלווה את הקרנת "הסנדק". המוזיקה של נינו רוטה היא אחד מהמרכיבים הכה מוכרים של היצירה הזו של פרנסיס פורד קופולה, וביצוע חי שלה צפויה להיות חוויה בלתי נשכחת. גם הקולנוע הישראלי זוכה להקרנה מיוחדת, עם שחזור דיגיטלי של "שלושה ימים וילד" של אורי זוהר.

אבל הלחם והחמאה של הפסטיבל זה הקרנות של סרטים חדשים שלא צפויים לזכות להפצה מסחרית וזוהי כנראה ההזדמנות היחידה לראותם: אחרי צפייה ב"הלובסטר" של יורגוס לנטימוס היווני שסרטו "שיני כלב" היה מועמד לאוסקר ב-2009, קל להבין מדוע הוא "נידון" לעולם הפסטיבלים. גיבור הסרט דיויד (קולין פארל) נפרד מזוגתו ומגיע למלון לשידוכים. אבל בניגוד לשייט פו"פ, בחיפוש הזה אתה חייב למצוא אהבה אחרת תבלה את שארית חייך כחיה (לבחירתך. מה נראה לכם שהם אכזריים או משהו?). מהנחת המוצא המוזרה הזו הסרט הולך ומתפתח לכיוונים מוזרים אף יותר. לנטימוס מחדד את כשרונו לעלילות מוזרות ואסתטיקה ייחודית, מייצר כאן סגנון שנראה כמו ווס אנדרסון על ספיד. ללנטימוס יש הרבה מה להגיד ודרכים מאד מקוריות לומר זאת, אבל הוא עושה זאת ללא הפסקה, ובשלב מסוים העודפות שנוצרת הופכת את המוזר והאחר לרגיל, ובכך חותר נגד המהות של אמנות – לאתגר את הצופה ולערער את תפיסת עולמו.

"הילדה בוערת" של קרלוס ורמוט גם כן לא שופע באופטימיות ומתנהל בקצב איטי, ומעניק לנו זמן להתחבר אל הדמויות, בעיקר אל ברברה, אישה מעט לא יציבה שנסחטת על ידי לואיס שרק רוצה לשמח את ביתו חולת הלוקמיה. למרות שהעלילה מזכירה סרטים של האחים כהן, העולם של ורמוט הוא אכזר, בו אפילו ילדת חולת לוקמיה לא יוצאת טוב.

פול וויץ, שנודע בזכות "אמריקן פאי", הפיק, כתב וביים את "סבתא" שגיבורתו (לילי טומלין) עוזרת לנכדתה להשיג כסף להפלה. נדמה שוויץ התרשם מהריבים הקולנועיים של לילי טומלין (כמו זה) עם דיויד או ראסל ובנה סביב זה סרט על פי חוקי סרטי האינדי. אין הרבה מקוריות או שאר רוח בסרט, ולמעט כמה שנינויות שלה, אין בסרט הרבה.

אה כן, ויש איזה עניין עם סרט על יגאל עמיר בפסטיבל. גם זה קורה.