"ספוטלייט" – ביקורת #2

מאת
23 בינואר 2016 בשעה 8:30
"ספוטלייט". בריאן דרסי ג'יימס, מייקל קיטון, רייצ'ל מק'אדמס, מארק רופאלו.

"ספוטלייט". בריאן דרסי ג'יימס, מייקל קיטון, רייצ'ל מק'אדמס, מארק רופאלו.

"ספוטלייט" הוא סרט טוב שעם במאי מיומן וטוב יותר היה יכול להיות סרט… טוב יותר.

בקיץ 2001 עורך (מייקל קיטון) ושלושה עיתונאים מהווים את "ספוטלייט", צוות כתבות התחקיר של ה"בוסטון גלוב". הם עובדים במשך חודשים על סיפור רגיש מאוד בעיר שידועה באוכלוסייה הקתולית השמרנית שלה: התעללות מינית של כמרים בנערות ובנערים צעירים. מדובר בהתעללות של כמרים רבים שהיתה ידועה, ככל הנראה, לראשי הכנסייה. את הסיפור דוחף עורך ראשי חדש של העיתון (ליב שרייבר), שזוכה לתואר: היהודי הראשון שעומד בראש ה"בוסטון גלוב".

הסרט מצליח לתאר בצורה טובה את השתלשלות הדברים. יש הרבה דמויות ושמות ומצליחים לעקוב יפה אחרי המתרחש. מציגים יפה את הסביבה שבה מתרחש הסיפור, נראה שבכל מקום בבוסטון יש כנסייה; עם זאת, יש רגע אחד שמדגים את חוסר התחכום בעשייה. כשמייק (מארק רופאלו) מגיע לראיין אדם שהיה קורבן כשהיה ילד, בנוכחות עורך דינו (סטנלי טוצ'י). ברגע שרואים את האיש בפעם הראשונה אי אפשר שלא לשים לב לצלקות ממחטים בזרועו. ובכל זאת, בסוף ריאיון בן מספר דקות יש תקריב ליד המנוקבת שלו. אם לא ראיתם את זה עד עכשיו אין לכם סיבה לצפות בסרט.

החקירה עוסקת בנושא חשוב ושערורייתי אך הסרט עוסק בנושא מעט יבש: תחקיר עיתונאי, תשאול מרואיינים, הליכה לספריות. אהבתי את המונטז'ים השונים לאורך הסרט, ויש ניסיונות לעשות את זה יותר מעניין וקולנועי (טייק ארוך פה, תנועת מצלמה שם) אך הסרט לא טוב כמו אביהו הרוחני, "כל אנשי הנשיא" (1976) עם רוברט רדפורד ודסטין הופמן. בניגוד אליו, הסרט לא מצליח להפוך את החקירה העיתונאית שסופה ידוע מראש למותחן שראוי היה להיהפך.

יש ניסיונות להציג את הקשיים שעומדים בפני צוות העיתונאים, מול הכנסייה, עם הקורבנות, נגד העיתון המתחרה, אבל זה לא מספיק, זה לא מספיק מאיים. אגב, בן ברדלי היה עורך הוושינגטון פוסט שחשף את פרשת ווטרגייט ב"כל אנשי הנשיא" וג'ייסון רוברדס זכה על התפקיד באוסקר; ובנו, בן ברדלי ג'וניור, הוא עורך הבוסטון גלוב ב"ספוטלייט" (ומגלם אותו ג'ון סלאטרי מ"מד מן"). ב"ספוטלייט" מזכירים באופן חולף את הייחוס המשפחתי של ברדלי.

בניגוד לדמויות ב"מכונת הכסף" שעוסק גם הוא בסיפור מורכב שהתרחש במציאות, מלבד מארק רופאלו שמתנהג מוזר ומקבלים הצצות לחייו הפרטיים, שאר חברי הצוות לא זוכים לדמויות של ממש. לסשה (רייצ'ל מקאדמס המקסימה) יש בן זוג (או בעל) וסבתא שהולכת לכנסייה שלוש פעמים בשבוע וזהו. אני לא מצפה או רוצה שימציאו חיים פרטיים מרתקים לכל אחד, אבל נראה שסשה היתה בצוות במקרה, וכל מה שהיא יודעת לעשות זה לשאול שאלות נכונות ברגישות ולרשום הערות בפנקס בזמן שהיא מקשיבה לאנשים. אין פה מספיק נחישות, חוכמה או התלהבות. דבר דומה אפשר לומר על המוזיקה של האוורד שור (שהפליא לעשות ב"שתיקת הכבשים" ובסרטי "שר הטבעות"). לעתים נדמה שהשימוש בה נעשה כי כתוב איפשהו שצריך מוזיקה בסרטים, בעיקר ברגעים מותחים.

"ספוטלייט". רייצ'ל מק'אדמס, מייקל קיטון.

"ספוטלייט". רייצ'ל מק'אדמס, מייקל קיטון.

הסרט מועמד ל-6 פרסי אוסקר: סרט, בימוי (מועמדות די מפתיעה), שחקן משנה (רופאלו), שחקנית משנה (מקאדמס), תסריט מקורי ועריכה. הסיכויים שלו לזכות על התסריט גבוהים מאוד. אחד משני התסריטאים הוא במאי הסרט, טום מקארת'י, שגילם עיתונאי בעונה האחרונה של "הסמויה" ושיחק בכל מיני סרטים וסדרות נוספות, כולל "בוסטון פבליק" ו"לילה טוב ובהצלחה". הסרטים הקודמים שהוא ביים היו דרמות קטנות, כולל "אנשי התחנה" המוערך ו"האורח" (שעליו השחקן הוותיק ריצ'רד ג'נקינס היה מועמד לאוסקר וב"ספוטלייט" הוא מומחה ששומעים בטלפון מספר פעמים), והפעם לקח על עצמו משהו שהוא הצליח לעשות כמו שצריך אבל לא יותר מכך.

כמו ביותר מדי סופים של סרטים לאחרונה שמבוססים על סיפורים אמיתיים, כולל "סופרג'יסטיות", יש כתוביות שמספרות לנו מה קרה בהמשך. במקרה הזה חסר לי מאוד לראות עוד תגובות של פרסום הכתבה, תגובות בשטח, ברחוב, בתקשורת. לא היתה לזה העוצמה שראוי היה להיות לזה.
היחס החם שהסרט זוכה לו נובע בעיקר מגעגוע לסרטים מהסוג הזה ("כמו של פעם") והרצון שהוא יהיה טוב יותר ממה שהוא באמת.

דירוג: ★★★½☆

ספוטלייט (ארה"ב, 2015)
בימוי: טום מקארתי | תסריט: טום מקארתי, ג'וש סינגר | משחק: מארק רופאלו, מייקל קיטון, רייצ'ל מק'אדמס, ליאב שרייבר, ג'ון סלאטרי | מוסיקה מקורית: האוורד שור
הפצה: החל מה-21.01.2016 בבתי הקולנוע. לחצו כאן לזמני הקרנה וכרטיסים לקולנוע. קדימון: