"לה לה לנד" – ביקורת

מאת גל בין
9 בדצמבר 2016 בשעה 8:00
"לה לה לנד". ריאן גוסלינג, אמה סטון.

"לה לה לנד". ריאן גוסלינג, אמה סטון.

"לה לה לנד" הוא סרט שמנסה להיות הרבה מאוד דברים בו זמנית. האם הוא מצליח? זה כבר תלוי מה אתם מחפשים בו. מצד אחד הסרט מתחיל כמיוזיקל, עם כל הקלישאות הכרוכות בכך כגון אין ספור אנשים בבגדים צבעוניים שפתאום באמצע החיים מתחילים לרקוד בתיאום מושלם. מצד שני הסרט ממשיך כדרמה רצינית המבקרת את מות המקוריות והקושי בטיפוס אל פסגת עולם הבידור. בין לבין הוא גם מנסה לשלב סיפור רומנטי שלא יהיה סטנדרטי מדי. הנושאים האלה רבים מדי, ואמנם כל אחד מהם מטופל בצורה טובה למדי כשלעצמו, היה עדיף לו הסרט היה מתמקד בנושא אחד לכל אורכו.

דמיאן שאזל, שפרץ לתודעה ההוליוודית לפני שנתיים עם "וויפלאש", כתב וביים את "לה לה לנד". אפשר לראות בין הסרטים הרבה קווי דמיון, במיוחד בכל פעם שמדברים על ג'אז. כמו כן במהלך השנתיים שחלפו שאזל הפתיע כתסריטאי של "דרך קלוברפילד 10" וקיבל כאן שדרוג תקציבי מ-3.3 מיליון דולר ב"וויפלאש" לכ-30 מיליון דולר. אך כתסריטאי, לוקה שאזל בכתיבה מבולגנת, וחסר בסרטו הזה משהו מהמתח והתעוזה שאייפנו את סרטו הקודם. לפחות הבימוי המצוין שלו מצליח לחפות על כך.

זהו סיפורם של מיה וסבסטיאן, ועל חייהם וניסיונם להצליח בלוס אנג'לס. מיה (אמה סטון, המועמדת לאוסקר על "בירדמן") חולמת להיות שחקנית מאז שהיתה ילדה קטנה, לשם כך היא הגיעה להוליווד, אך המזל טרם האיר לה פנים. זה לא שהיא שחקנית רעה במיוחד, ברם בכל אודישן נראה שמעדיפים מישהי אחרת והיא בינתים עובדת בבית קפה. סבסטיאן (ריאן גוסלינג, המועמד לאוסקר על "חצי נלסון"), הוא פנסתרן ג'אז, אבל אותו פחות מעניינת ההצלחה. הוא רוצה לפתוח מועדון ג'אז משלו ולנגן בו קטעים מקוריים באווירה של פעם ולא שוב ושוב את אותם השירים המודרניים.

השניים נפגשים זה בזו לגמרי במקרה, וכמו בסרטים ישנה ברקע מוזיקה רומנטית ונוצר חיבור, כך שמפה לשם סבסטיאן מעודד את מיה לא לוותר ומציע לה דרך מקורית לפרוץ כשחקנית. אבל במקביל הוא נאלץ להתמודד עם בחירה קשה – עליו לבחור אם לדבוק בג'אז המסורתי אותו הוא כל כך אוהב, או שעליו לנסות ולנגן בצורה יותר חדשנית כדי להרוויח את לחמו לטובת הזוגיות.

"לה לה לנד". אמה סטון, ריאן גוסלינג.

"לה לה לנד". אמה סטון, ריאן גוסלינג.

גוסלינג וסטון הם שחקנים בעלי קילומטראז' רציני לאורך הסטים של הוליווד, והשניים נכנסים לתפקידהם בצורה אמינה למדי. שניהם גם צולחים את משימת השירה בכבוד רב (עד כדי כך שלאורך כל הסרט העורכים התעצלו ולא התאימו כמו שצריך בין הקול לתנועות השפתיים), ומכל הבחינות עושים עבודה מצויינת. יחד עם זאת אף אחד מהם לא מצליח לשלב בדמות משהו שייזכר להמשך. שניהם האנשים 'היפים והנכונים' לתפקידם, אבל לא שום דבר מעבר לזה.

ההגדרה הזו נכונה גם לגבי הפן המוזיקלי בסרט. לפחות בשלב בו ניתן להגידרו כמיוזיקל, השירים קלילים ונחמדים, מספרים סיפור שלא באמת אכפת ממנו, וכיאה לכללי הז'אנר חלקם גם חוזרים בהמשך (reprise). ברם ככל שחולפות הדקות נחשפת הבעיה המרכזית ב"לה לה לנד" – חוסר ההחלטיות לגבי מהותו. כמות השירים והקטעים המוזיקלים מצטמצמת משמעותית ומפנה את מקומה לטובת הדרמה והרומנטיקה. שינוי הז'אנרים בלבל אותי (במיוזיקל העלילה פחות חשובה מהמוזיקה והריקודים), ועוד יותר בלבלה אותי העובדה שבהמשך הסרט חזר לרגע להיות מיוזיקל.

"לה לה לנד". ריאן גוסלינג, אמה סטון.

"לה לה לנד". ריאן גוסלינג, אמה סטון.

גם אם כוונתו המקורית של שאזל היתה ליצור סרט בסגנון "שיר אשיר בגשם" ולהחזיר עטרה ליושנה, ככל הנראה סיבות כאלו ואחרות הובילו אותו להתפשר על שעטנז מבולגן ומבולבל. הסרט נחשב למועמד המוביל לאוסקר, וציפיתי ממנו להיות גדול מסכום חלקיו ולא קטן מהם. אם בסוף הוא יהיה הזוכה הגדול, זה יהיה רק כי האנשי האקדמיה אוהבים לראות את מה שהם מכירים – את המתרחש בעיר הכוכבים, ולא בגלל שמדובר בהצלחה יוצאת דופן.

על אף כל זאת, כסרט ללא שאיפות מיוחדות, "לה לה לנד" מהנה מאוד ומביא למסך מקוריות ועניין, יחד עם קריצות אל העבר. הסרט אמנם משלב בין יותר מדי אלמנטים, אבל הוא עושה את כל אחד מהם בצורה טובה למדי, כך שנראה שרבים יוכלו למצוא בו את הזווית ממנה הם יהנו באופן אישי.

דירוג: ★★★½☆

לה לה לנד (ארה"ב, 2016)
בימוי: דמיאן צ'זל | תסריט: דמיאן צ'זל | משחק: ריאן גוסלינג, אמה סטון, ג'יי.קיי. סימונס, רוזמרי דה'וויט | מוסיקה מקורית: ג'סטין הורביץ
הפצה: יונייטד קינג, החל מה-08.12.2016 בבתי הקולנוע. לחצו כאן לזמני הקרנה וכרטיסים לקולנוע. קדימון: