"שחקן מספר אחת".
"שחקן מספר 1", סרטו החדש והמצופה של סטיבן שפילברג, הוא סרט אקשן מדע בדיוני קצבי מאוד שכמעט ולא נותן לצופה רגע לנוח או לחשוב. יכול להיות שהסיבה לכך היא שמנוחה ומחשבה יגלו שמדובר בסרט ריקני מאוד.
הסרט מבוסס על ספרו של ארנסט קליין (שגם כתב את התסריט עם זאק פן), שהפך ללהיט גדול בקרב כל מי שמגדיר את עצמו כגיק. הספר, שהכיל רעיון יפה מאוד, היה כתוב רע מאוד, אבל הפוטנציאל הקולנועי הגלום בו היה ברור. ספר וסרט הם שני מדיומים שונים וההשוואה בינהם היא שגויה, אך עדיין, כיון שקראתי את הספר, לא אוכל להתייחס לסרט בנפרד לגמרי.
הספר והסרט מספרים על וייד, נער יתום בעולם עתידני, שכמו אנשים רבים מבלה את רוב זמנו ב"אואזיס". ה"אואזיס" הוא עולם וירטואלי שבו כל אדם יכול לבחור באווטר בו הוא חפץ. זהו עולם שמחליף את העולם הכושל שבמציאות, עולם שבו אתה יכול לבלות, לשחק ולעשות ככל העולה על רוחך תוך הגשמת הפנטזיות שלך.
את העולם הזה יצר ג'יימס האלידיי, שמת שנים ספורות לפני תחילת הסרט. לאחר מותו הוא מכריז (בהקלטה) על תחרות שהזוכה בה יזכה בבבעלות ושליטה ב"אואזיס". המתחרים נדרשים למצוא 3 מפתחות שאותם החביא האלידיי ב"אואזיס", תוך פתרון הרמזים שבדרך. כמובן שכולם מעוניינים לנצח, בין אם אלה "גאנטרים", אנשים שמעוניינים להשאיר את "אואזיס" חופשית, ובין אם זו חברה מסחרית גדולה בשם IOI שמעוניינת להשתלט על ה"אואזיס" כדי להפוך אותו לכלי כלכלי עמוס פרסומות ודמי חבר. בשביל לעשות זאת החברה מוכנה לעשות הכל, חוקי או לא חוקי. במאמץ להביס את IOI וייד וחבריו הווירטואלים (שאותם לא פגש מעולם בעולם האמיתי) חוברים יחד כדי להציל את ה"אואזיס" מידם.
הספר מבסס את החיפוש אחר המפתחות בעולם תרבות הפופ של שנות ה-80. זוהי התקופה שבה דמותו של האלידיי התבגרה והתעצבה. התקופה שהשפיעה עליו ועל בני דורו, כמו גם עליי ועל כל מי שנולד בשנות ה-70. אין ספק שבתרבות הפופ של תקופה זו שפילברג היה הגדול מכולם, בסרטים שביים ובסרטים הרבים שהפיק. על כן, חשבתי כי הבחירה בו כדי לביים את הסרט היא שגויה מיסודה, שכן אין לו יכולת להבין באמת את גודל ההשפעה וההשראה שהוא הוביל אליה, או כיצד נראה העשור הזה מנקודת מבט של ילד הגדל בו. רק מעריץ יכול היה לבנות את העולם הזה מחדש.
"שחקן מספר אחת".
ואכן, שפילברג ויתר על העניין המהותי כל כך של תקופת הנעורים כמעצבת את האדם ובחר למקם את הסיפור בתוך עולם של "תרבות פופ" על זמנית, שכולל את "שיגעון המוסיקה" משנות ה-70 לצד הדלוריאן של שנות ה-80 לצד ענק הברזל של שנות ה-90. כל אחד מהם מקבל זמן מסך על אף שהוא אזכור חסר חשיבות לחלוטין, לא מבחינה רגשית ולא מבחינה עלילתית. באופן כללי הסרט מכיל כל כך הרבה רפרנסים וכל כך מעט משמעות ותוכן.
הבחירה השגויה הזו הופכת את הסרט מכזה המספר על אדם שלקראת סוף חייו חוזר לתקופה שבה התעצבה אישיותו, תוך שהוא מעביר את יורשיו "סדרת חינוך" דרך התחנות שהיו חשובות בחייו (בספר מדובר למשל בפאקמן, מבוכים ודרקונים, משחקי טקסט וסרטים כ"משחקי מלחמה" ו"בלייד ראנר"), לסרט שמספר את סיפורו של תמהוני שלא באמת ברור מה הוביל אותו ביצירה ובעיצוב התחרות כפי שהיא.
"שחקן מספר אחת".
בנוסף, יש לציין, עיצוב ה"אואזיס" כל כך כעור שאתה חייב לשאול את עצמך כיצד מציאות וירטואלית מתקדמת כל כך נראית כמו אחד המשחקים הראשונים שיצאו לפלייסטיישן 3 בתחילת דרכו. ויזואלית זה פשוט נראה רע. מכיון ששפילברג כבר עבד בטכנולוגיית לכידת תנועה (motion capture), ועשה את זה כל כך טוב ב"טינטין" (אחד הסרטים הכי לא מוערכים בעשור הנוכחי, וסרט ההרפתקאות הטוב ביותר שנעשה בו בינתיים), אנחנו יודעים שהוא יודע לעשות את זה טוב יותר.
העולם המציאותי בעייתי לא פחות. הוא לא נראה טוב בהרבה מה"אואזיס". משהו בחזון הוויזואלי הכולל של הסרט הוא פשוט, אם לומר את האמת, משעמם.
"שחקן מספר אחת".
חלק מחבריי המבקרים רואים בדמותו של האלידיי את נקודת ההזדהות של שפילברג היוצר. אינני מקבל את ההקבלה הזאת. בעוד ששפילברג, באותן שנים מופלאות, יצר יצירות שנועדו לחוויה שיתופית בבתי קולנוע גדולים עם אנשים אחרים (רק לפני ימים אחדים דיבר נגד המודל העסקי הקולנועי של נטפליקס), האלידיי יוצר מערכת שמאפשרת לברוח מהשיתופיות וממפגש עם אנשים. אם שפילברג אחראי לעשור של ילדים חולמים, האלידיי יצר מערכת של אנשים הבורחים מניסיון אמיתי להגשים חלומות אל המקום בו ניתן להגשים את כל אשר הם רוצים רק לכאורה.
אבל אם נניח בצד את כל ענייני המשמעות, האם אפשר ליהנות מהסרט? אני מניח שכן. הוא קצבי מאוד ושפילברג הוא במאי טכני מיומן. יש שתי סצינות יפות במיוחד (הריקוד במועדון והחיפוש הקבוצתי אחר המפתח בתוך סרט קולנוע אהוב). אבל רוב הזמן הסרט פשוט מרגיש כניסיון לזרוק על הצופה כמה שיותר תזוזות מצלמה, כמה שיותר רעש, כמה שיותר מהירות, כמה שיותר רפרנסים. בכלל, נדמה ש"כמה שיותר" הוא המוטו של הסרט. ככזה הוא באמת עובר מהר מאוד יחסית ל-140 דקותיו.
"שחקן מספר אחת".
עבור כל במאי אחר זה יכול אולי היה להיחשב כהצלחה, אבל שפילברג הוא לא כל במאי אחר, ולרוב מה שנשאר עם הצופה אחרי סרטיו היא לא עובדת היותו במאי טכני מוכשר, אלא העובדה שמדובר בבמאי בעל לב גדול. במקרה הזה, מרוב עומס לא נשאר בסרט מקום ללב, וזה מעציב מאוד. התחושה היא שבמקום ששפילברג ימשיך בדרכו הייחודית, הוא נכנע לעומס הוויזואלי שז'אנר סרטי האקשן עבר אליו. בשביל זה אנחנו לא זקוקים לשפילברג. מייקל ביי ודומיו יכולים לעשות עבודה דומה. ואולי פה באמת יש השקה בין האלידיי ושפילברג. שניהם נוטשים בסרט הזה את מה שהפך אותם ליוצרים שהם, וטובעים בתוך היצירה שהמציאות כופה עליהם. אני מקווה ומאמין שלפחות במקרה של שפילברג, הוא עוד יחזור אל הילד שהיה לפני שיסיים את תפקידו ויעביר את השרביט.
דירוג: 
שחקן מספר אחת (ארה"ב, 2018)
בימוי: סטיבן שפילברג | תסריט: ארנסט קליין, זאק פן, אריק איסון | משחק: טיי שרידן, אוליביה קוק, מארק ריילנס, בן מנדלסון | מוסיקה מקורית: אלן סילבסטרי
הפצה: טוליפ אנטרטיימנט, החל מה-28.03.2018 בבתי הקולנוע. לחצו כאן לזמני הקרנה וכרטיסים לקולנוע. קדימון: