"שחור על לבן" – ביקורת

מאת רותם יפעת
9 באוגוסט 2018 בשעה 11:00
"שחור על לבן". ג'ון דיויד וושינגטון, אדם דרייבר.

"שחור על לבן". ג'ון דיויד וושינגטון, אדם דרייבר.

לפני כמה שנים כשספייק לי הריץ פרויקט מימון המונים לסרטו "The Sweet Blood of Jesus", סטודנטית שלי לשעבר, שידעה שאני מעריץ שלו, שאלה אם אני משתתף. עניתי לה שראיתי את "רד הוק סאמר" ולכן אני פטור. אי אפשר להתעלם שב-12 השנים האחרונות, מאז "האיש שבפנים", הסרטים של ספייק לי כמעט ובלתי ניתנים לצפיה. ברם, אחרי שהסדרה "לא יכולה בלי זה" (עיבוד לסרט הביכורים שלו משנת 1986) יצאה בשנה שעברה כסדרה בנטפליקס, נראה היה שהוא במסלול הנכון. עתה עם "שחור על לבן" ניתן לומר שהוא חוזר לעצמו עם סרט מעניין ומוצלח. למרות הרצינות של הנושא והרלוונטיות שלו לימינו לי משלב בו הומור ונמנע מלהפוך את זה לסרט דוגמתי. יש חריקות פה ושם אבל בניגוד לסרטים האחרונים שלו זה בהחלט סרט ראוי.

הסרט מבוסס על סיפור אמיתי שהתרחש בקולרדו ספרינגס בשנות השבעים: המשטרה המקומית רצתה להציג קדמה ולשלב אפרו-אמריקניים בכוח השיטור המקומי. רון סטלוורת' (ג'ון דיוויד וושינגטון) מתקבל לתפקיד ונחוש לעשות יותר מאשר עבודת הארכיון שמנסים לתת לו. הוא רוצה להשפיע ומחליט לחדור לסניף המקומי של הקו-קלאס-קלאן במטרה לחשוף פעילות שלהם כנגד אפרו-אמריקניים ושאר לא לבנים "טהורים". אלא שמעבר לשיחות טלפון הוא לא יכול לרדת לשטח ולכך נשלח הבלש פליפ זימרמן (אדם דרייבר). בזמן שפליפ נפגש עם אנשי הסניף המקומי, רון מנהל שיחות נפש עם מנהיג הקלאן הארצי דיוויד דיוק (טופר גרייס). גם בחייו הפרטיים הוא לא חושף את זהותו האמיתית והוא לא חושף בפני אהובתו –  אקטיבסטית (לאורה הארייר) אותה הכיר בעת פעילות סמויה שמטרתה הייתה לחשוף אקטיביסטים אפרו-אמריקניים – שהוא שוטר.

הבעיה הכי גדולה של הסרט שהוא עסוק מדי בהעברת המסר שלו כנגד גזענות ובחיבורו לפוליטיקה של ימינו. היית מצפה מסרט בו יש גיבור שמצוי בקונפליקט תמידי ומסתיר את הזהות שלו מפני רוב האנשים איתם הוא נמצא באינטראקציה יהיה מורכב ומתוסבך יותר. אבל פרט למעט עימותים עם החברה שלו הוא חי די טוב את הדואליות הזו. החיבור לארה"ב של ימינו נעשית בין היתר תוך שימוש בסיסמאות של טרמאפ הנשמעות מאנשי הקלאן. גם אם במציאות טרמאפ שאב מהם, זה עדיין מרגיש מאולץ כי כיום אנחנו מזהים את המשפטים הללו איתו. הסרט שוכח את הגיבור שלו.

על כך יש להוסיף שלאורך רוב הסרט אין מתח באוויר. וגם כשהוא כבר נוצר הוא מרגיש מלאכותי. לכך לא תורמת המוזיקה שבמקום ללוות את הסרט היא מורגשת יתר על המידה ונדמה כאיל והיא העיקר ולא הדמויות וההתרחשות.

"שחור על לבן". אדם דרייבר, ספייק לי.

"שחור על לבן". אדם דרייבר, ספייק לי.

אם יש נקודה אחת בה לי מצטיין היא העבודה עם השחקנים: וושינגטון, אליו נחשפתי לראשונה, עושה עבודה טובה למרות שהדמות לא מפותחת דיו ביחס לסיטואציה בה הוא נמצא. בנוסף זוהי ההופעה הקולנועית שהכי אהבתי של אדם דרייבר: משלב את האגרסיביות של קיילו רן עם המופנמות של פטרסון. הארייר מרשימה בתפקיד שונה לחלוטין מזה בו רוב העולם הכיר אותה ב"ספיידרמן: שיבה הביתה" ויש הרבה למה לצפות ממנה. אבל בעיני כוכב הסרט הוא טופר גרייס: דרומי שקט אך שטני. למרות שהוא לא תפקיד מרכזי או משמעותי הוא עוזר לבנות את התמונה של אנשי הקלאן כאנשים שגם אם הם אינטליגנטים  הם נותנים לדעות הקדומות שלהם לשבש את השיפוט שלהם.

ואולי בעצם כאן גם הבעיה המרכזית של הסרט: הוא לא חופר מספיק לעומק להבין את אנשי הקלאן או האלט-רייט האמריקאי. מעבר לכך שהם מאמינים באמריקה הטהורה אין להם יותר מדי אפיון. זה בעיקר משכנע את המשוכנעים. זה קול שחשוב להשמיע אבל חשוב יותר לקחת את זה לצעד הבא. זו בטח לא פסגת היצירה של לי אבל בתקופה סוערת זו בה ארה"ב נמצאת זוהי יצירה משמעותית ומן הסתם נמשיך לשמוע אותו – בתקווה שזה יהיה יותר "עשה את הדבר הנכון" ופחות "נס בסנט אנה".

דירוג: ★★★½☆

שחור על לבן (ארה"ב, 2018)
בימוי: ספייק לי | תסריט: ספייק לי, דיויד רבינוביץ', קווין ווילמוט | משחק: ג'ון דיויד וושינגטון, אדם דרייבר, ג'ספר פקונן, טופר גרייס | מוסיקה מקורית: טרנס בלנשרד
הפצה: טוליפ אנטרטיימנט, החל מה-09.08.2018 בבתי הקולנוע. לחצו כאן לזמני הקרנה וכרטיסים לקולנוע. קדימון:

תורך להביע את עצמך. מה תרצה להגיב בנושא?