"ג'ולייט, הגרסה העירומה" – ביקורת #2

מאת גיא ברמן מכליס
17 באוגוסט 2018 בשעה 8:30
"ג'ולייט, הגרסה העירומה". רוז בירן, איתן הוק.

"ג'ולייט, הגרסה העירומה". רוז בירן, איתן הוק.

"ג'ולייט, הגרסה העירומה", הוא סרט נפלא שמצליח להיות רומנטי ואופטימי בלי לוותר על הלכלוך שהחיים מוסיפים להכל.

זהו סרט נוסף שנעשה על פי ספר של ניק הורנבי, שלעיתים נדמה לי שהסרטים שנעשים על פי ספריו טובים מספריו – שתי דוגמאות מצוינות מהעבר הן "נאמנות גבוהה" ו"רווק פלוס ילד".

הסרט מספר על דאנקן (כריס אודאוד הנפלא), מעריץ מושבע של טאקר קרואו, זמר שהוציא תקליט מושלם לפני 25 שנים ומאז נעלם. דאנקן מתפעל בלוג ויש לו קהילה של מעריצי טאקר קרואו איתה הוא דן בכל פרט בקריירה ובחיים שלו ובכל תאוריה אפשרית על הימצאו.

בשלב מסוים מגיעה לידיו של דאנקן הקלטת הדמואים של אותו תקליט מושלם. נפעם מהתגלית הוא מפרסם פוסט בו הוא מגדיר את הדמואים כאלבום טוב יותר מהאלבום המקורי שיצא (שמו של הסרט, ושל הקלטות הדמו, Juliet, Naked, הוא הומאז' להוצאה שיצאה בשנת 2003 לאלבום האחרון של הביטלס Let It Be. ההוצאה המיוחדת שיצאה היתה ללא התוספות של התזמור שכל כך הרגיז את פול מקרטני בזמן אמת, בשנת 1970. מכיון שבגרסה החדשה הפשיטו את האלבום מכל התוספות, האלבום נקרא Let It Be… Naked).

"ג'ולייט, הגרסה העירומה". כריס או'דאווד.

"ג'ולייט, הגרסה העירומה". כריס או'דאווד.

כבעל בלוג שמתעסק באובססיביות בביטלס, הבדיחות על האובססיביות של דאנקן מדוייקות (גם אם מוגזמות) וכל מי שאובססיבי באהבתו לגבי זמר כזה או אחר יזהה חלקים מעצמו בדמותו.

אבל במרכז הסרט לא עומד דאנקן, אלא מערכת היחסים שנבנית בעדינות מקסימה בין אנני (רוז ביירן הנהדרת) לטאקר קרואו (איתן הוק בעוד תפקיד מצוין). לא אגלה פרטים רבים מדי כדי לא להרוס, רק אספר שדרך חלופת תגובות על הפוסט שמעלה דאנקן על אלבום הדמו, נוצר קשר בין זוגתו של דאנקן לטאקר קרואו.

הסרט מצליח להיות רגיש מאוד ומצחיק מאוד בו זמנית. הוא מטפל בנושאים כבדים כמו בדידות, פחד להתבגר, הורות ויחסים במשפחה, פחד מכישלון, פחד מהצלחה ועוד (בקיצור – החיים), בצורה עדינה אך מדוייקת. ההומור השנון מקדם את הדמויות והעלילה. התסריט (שנכתב על ידי יבגניה פרץ, ג'ים טיילור ותמרה ג'נקינס) מדוייק מאוד ומתאר רגעים דרמטיים קשים לצד רגעים קומיים כתובים היטב. אחד הדברים היפים ביותר בתסריט, הוא האופן בו הוא מצליח לשבור את השבלונה ולהשאיר אותה שלמה בו זמנית. מבלי לגלות יותר מדי, אומר שההחלטות של הדמויות והבחירות שלהן במהלך הדרך לא תמיד ברורות מאליהן, ועדיין הסרט מספק לך כצופה, תחושת סיפוק.

צוות השחקנים כולו עושה עבודה מצויינת. איתן הוק, שבצעירותו לא הרשים אותי במיוחד, התגלה עם השנים כשחקן משובח, כפי שניתן היה לראות ב"התבגרות" וב"בעמק האלימות". רוז ביירן מצליחה לשלב באופן מושלם בין עצבות לצחוק ודמותה נכנסת ללב. כריס אודאוד, נהדר כתמיד, מהווה נדבך מרכזי בפן הקומי של הסרט. גם שחקני המשנה תורמים מאוד, בעיקר הילד (אזי רוברטסון), שהוא מקסים ושובה לב.

"ג'ולייט, הגרסה העירומה". איתן הוק, רוז בירן.

"ג'ולייט, הגרסה העירומה". איתן הוק, רוז בירן.

החוליה החלשה בסרט היא עבודת הבימוי של הבמאי ג'סי פרץ. זהו לא סרט הקולנוע הראשון שלו, אך רוב עבודתו היא בטלוויזיה וזה מורגש. יש משהו מאוד מקובע בבימוי שמונע מהסרט להתרומם מהקרקע. כשיש רגעים קסומים בסרט (ויש כאלה לא מעט), זה בזכות התסריט והשחקנים ולמרות הבימוי.

אז אם זה לא היה ברור, מדובר בסרט הכי מקסים שמוקרן כרגע בקולנוע ואני ממליץ עליו בחום.

דירוג: ★★★★☆

ג'ולייט, הגרסה העירומה (ארה"ב, 2018)
בימוי: ג'סי פרץ | תסריט: יבגניה פרץ, ג'ים טיילור, תמרה ג'נקינס, ניק הורנבי | משחק: רוז בירן, איתן הוק, כריס או'דאווד, מייגן דודס | מוסיקה מקורית: נתן לרסון | צילום: רמי אדפרסין
הפצה: פורום פילם, החל מה-16.08.2018 בבתי הקולנוע. לחצו כאן לזמני הקרנה וכרטיסים לקולנוע. קדימון:

תורך להביע את עצמך. מה תרצה להגיב בנושא?