הסרט "פרנהייט 451" מתאר חברה עתידנית טוטליטארית, האוסרת על קריאת ספרים, לעומת הצפיה בטלויזיה, שמוערכת כחלק חשוב בתירבות של האזרחים. על מנת לוודא שאנשים אכן לא יקראו ספרים, קיים גם חוק האוסר על החזקתם. אדם שברשותו נמצאו ספרים נחשב לאויב החברה, הספרים מועלים באש על ידי יחידת ה-firemen (כבאים), ונגד העברין ננקטות סנקציות. ה-firemen הינם יחידה מיוחדת שתפקידה לקבל מהציבור אינפורמציה על אנשים המחזיקים בביתם ספרים, לפשוט על הבתים, לגלות את הספרים במקומות המסתור שלהם ולהעלותם באש.
בתמונת הפתיחה של הסרט אנו רואים צילומים של אנטנות טלויזיה, ושומעים קריין המקריא את שמות המשתתפים בעשיית הסרט. לא במקרה נעדרות כאן הכתוביות, שהרי בזה עסקינן.
הסרט מציג, אם כן, חברה שמשקיעה מאמצים בלתי נדלים למנוע מאנשים לקרוא ספרים, ומאמצים לא פחות ניכרים לעודד צפיה בטלוויזיה (למשל, מי שמועלה בדרגה בעבודה – יכול לקבל כפרס על כך – מסך קיר נוסף לביתו). נשאלת השאלה, איפוא, מה האינטרס שיש לחברה טוטליטרית לעודד צפיה בטלויזיה ולאסור על קריאה בספרים?
בספרו "בידור עד מוות" (תל אביב, 2000, ספרית הפועלים) מתאר ניל פוסטמן את ההבדלים בין תרבות המבוססת על דפוס לבין תרבות המבוססת על צפיה בטלויזיה. פוסטמן טוען שלמילה הכתובה ולתורת הנאום המבוססת עליה יש תוכן סמנטי: היא עוסקת ברעיונות, עובדות, טענות. "הרעיון עשוי להיות בנאלי, העובדה בלתי רלוונטית, הטענה כוזבת, אבל אין מנוס ממשמעות כאשר השפה היא הכלי המדריך את המחשבה. קשה מאד שלא להגיד דבר כאשר משתמשים במשפט כתוב". פוסטמן מדגיש שהקריאה היא פעילות רציונלית. הקורא צריך לעקוב אחר קו המחשבה המובא לפניו בטקסט, מילה אחר מילה, משפט אחר משפט, עמוד אחר עמוד. וכך מתפתחות היכולות הקוגנטיביות שלו, והיכולת לגלות שקרים, אי הבנות, הכללות יתר, או סילופים.
הדפוס התגלה במאה ה-15, ובמשך 400 השנים הבאות היה האמצעי היחיד להעברת מידע. פוסטמן מדגיש שהידע היחיד שהיה לציבור הרחב על מנהיגיו במאות ה-18 וה-19 היה על כתביהם, ולא היה להם שמץ מושג איך הם נראים. השיח הציבורי ששלט בתקופה זו היה השיח הטיפוגרפי הרציונלי, המכתיב תוכן רציני וסדור על פי ההיגיון, והמציג את העולם כמקום לכיד הניתן לניהול בתבונה.
לקראת סוף המאה ה-19 חל מיפנה כתוצאה משתי המצאות חדשות: הטלגרף והמצלמה. הטלגרפיה נתנה לגיטימיות לרעיון המידע החופשי מהקשר. המידע הפך לסחורה, "דבר" שניתן לקנות ולמכור בלא קשר לשימושיותו ולמשמעותו. פוסטמן טוען שההצפה במידע (החדשות היומיות), המגיע לידיעתנו במנותק בהקשרו, ואשר אין לו רלוונטיות לחיינו, גורם לתחושות של חוסר אונים. שהרי מתקבל עולם שקורים בו כל הזמן כל מיני דברים, שאין לנו יכולת להבין מה גרם להם ומדוע, וכמובן שאין לנו כל יכולת לפעול על מנת לשנות את המצב. פוסטמן מציין שהטלגרף מעביר מידע ממקום למקום, אך לא מסביר או מנתח את המידע. כמות המידע תפסה את מקום איכות המידע, וכמובן שהמידע של היום, מחר כבר לא יהיה רלוונטי – כלומר שאמות מידה של קביעות, המשכיות או לכידות אינן חלות עליו.
באופן דומה הצילום יוצר מחדש את העולם כסדרה של אירועים מנותקי הקשר: אין התחלה, אמצע וסוף. מתקבל עולם חלקיקי, הווה לבדו, שאינו חלק מסיפור שאפשר לספרו.
פוסטמן מתריע, שהחברה שלנו עברה היסט – "מקסם הכתיבה אל קסם האלקטרוניקה", וכי מעבר זה הוא בעל השלכות מרחיקות לכת על דרך החשיבה ועל תוכן התרבות שלנו. בעולם החדש, שבו הטלוויזיה נעשתה לקרינת הרקע של היקום החברתי והתרבותי, "מאורע כלשהו, ואחריו אחר, קופצים לרגע לשדה הראיה ואז נעלמים שוב. זהו עולם בלי הרבה לכידות או מובן, שאינו שואל אותנו דבר, ולמעשה אינו מאפשר לנו לעשות דבר; עולם שהוא סגור לעצמו לחלוטין וגם מבדר לאין קץ". פוסטמן טוען שהשיח של הטלוויזיה מטפח אי-לכידות וטריוויאליות, וכי היא הופכת את התרבות שלנו לזירה ענקית לעסקי השעשועים. "הטלויזיה עשתה את הבידור למתכונת הטבעית להצגת כל התנסות. מכשיר הטלויזיה מחבר אותנו דרך קבע לעולם, אך עושה כן בארשת מחוייכת שאינה משתנה. הבעיה אינה שהטלוויזיה מציגה לפנינו חומרים מבדרים, אלא שכל החומרים מוצגים כמבדרים".
כאמור, פוסטמן סבור שהטלויזיה מעצבת את רוח התקופה, וכי התרבות שאנו חיים בה כיום נעה לקראת דרך חדשה לניהול ענייניה. כיוון שהיום המדיום העיקרי להגיע לציבור הוא באמצעות הטלויזיה, אנשים לומדים לשים את הדגש על ההופעה שלהם ולא על הרעיונות. המסר המועבר הוא שכל העולם במה, ובתוך כל זה האמת הולכת לאיבוד. המנהיג הפוליטי שמופיע בטלוויזיה נדרש להיות בעל הופעה אמינה, אך אינו נדרש לומר דברים בעלי משמעות. הוא אינו נדרש לשתף את הציבור בדעותיו או ברעיונותיו, ולכן הוא שוכר את שירותיהם של יחצ"נים ולא את שירותיהם של כותבי נאומים. פוסטמן טוען שזוהי אנטי-תקשורת, "שיח הזונח את הלוגיקה, את התבונה, את עקרון הרצף ואת חוקי הסתירה". לדעתו של פוסטמן, "השם שניתן לתאוריה זו באסתטיקה הוא דאדאיזם; בפילוסופיה – ניהיליזם; בפסיכיאטריה – סכיזופרניה; ובז'רגון התיאטרוני – וודוויל".
אם נחזור לסרט "פרנהייט 451", עתה ברור למה חברה טוטליטרית תאסור על קריאת ספרים, שכן היא מפתחת את הרציונליות, האינדיבידואליות, היכולת להבין, לחשוף שקרים וסילופים, ואולי גם את הנכונות להילחם למען האמת והצדק. ואולם הסרט נוגע בנקודה נוספת, שמקבלת בולטות בדרך הצילום: הניכור של הגיבורים. כאשר גיבור הסרט, מונטג, מגיע לביתו, הוא מוצא את אשתו צופה בטלוויזיה. הוא ניגש אליה ומספר לה שקיבל קידום בעבודה. המצלמה מצלמת את מונטג ואשתו מהגב, כאשר מולנו נמצא מסך הקיר הענקי והקריינית עם תסרוקתה החדשה המנופחת. מונטג מדבר אל אשתו, אך היא אינה מגיבה, מבטיה מהופנטים אל המסך הענק. כאשר היא עונה לו לבסוף, היא עדין אינה מסתכלת לעברו. בסצנה הבאה אנו רואים את בני הזוג מתיישבים לראות תוכנית בטלויזיה, גם כעת הם מצולמים מהגב, ואנו רואים מולנו את מסך הטלויזיה. בהמשך הסרט מתקיים דיאלוג בין מונטג לבוס שלו, שני הגברים מצולמים מגבם, ומאחור הם נראים דומים להפליא, ממש זהים אחד לשני. בהמשך הבוס אומר למונטג שעליו להביא עוד תמונות לתיק שלו, יש להם רק 12 תמונות, ונדרשות 12 תמונות נוספות, התמונות שיש בתיק הן תמונות של מונטג מאחור, ונדרשות עוד תמונות מאחור. הסיבה לכך הוזכרה קודם לכן, והוא הדמיון המדהים בין אנשים שהתסרוקת שלהם דומה, כשהם מצולמים מאחור. והרי בחברה טוטאליטרית השאיפה היא למחוק את האינדיבידואליות של האזרחים, להפוך אותם לנתינים צייתנים וחסרי זהות אישית. לשם כך עליהם לנכר את האנשים מעצמם, ואכן הסרט מתאר את הניכור העצמי של האזרחים בחברה העתידנית המתוארת בו. ניתן לומר שכל ביטוי של אינדיבידואליות, גורם לתגובה אלימה מצד אוכפי החוק. כיצד קרה שאזרחי החברה המתוארת בסרט הגיעו לדרגה כה קיצונית של אובדן האינדיבידואליות וניכור מהעצמי?
משה צוקרמן, בספרו "פרקים בסוציולוגיה של האמנות" (אוניברסיטה משודרת, 1996) מרחיב את הדיבור על השפעותיה הדכאניות של "חרושת התרבות", כפי שהוצגו על ידי הורקהיימר ואדורנו (אסכולת פרנקפורט) בספרם "דיאלקטיקת הנאורות" משנת 1940: "מדובר בסוג חדש של קיבוע ניכורו של האדם – מניפולציית היחיד המתבססת לכאורה על 'רצונו החופשי'". חרושת התרבות משכפלת ומקבעת את המנטליות של ההמונים. הדיכוי שהיא מפעילה על ההמונים אינו עוד בעריצות דכאנית, אלא בנועם, בנחמדות ובמתיקות. אדורנו משווה את מעשה המניפולציה הזה למעשה ההונאה של המכשפה בהנזל וגרטל, המגישה מזון לילדים, שאותם היא רוצה לטרוף, "תוך שהיא לוחשת את לחשושיה המצמררים: 'דייסל'ה טובה, טעימה הדייס'לה, טעימה'". חרושת התרבות משתלטת לא רק על כספו של הלקוח, כי אם גם על רוחו. "תפקיד מרכזי נועד בהקשר זה לתקשורת ההמונים, זאת דווקא משום שהשכילה לחדור לכל תחומי החיים ולהפוך לגורם דומיננטי בעיצובם". אם כן, הטענה של הורקהיימר ואדורנו, כבר בשנות ה-40 של המאה ה-20, הרבה לפני שהטלויזיה כבשה את העולם, היתה שחרושת ההמונים גורמת לזיהום התודעה ול"תודעה כוזבת", וכי השפעה זו הינה "השפעה של אנטי נאורות": "חרושת התרבות היא זו שהופכת את הנאורות התבונית ל'רמיית המונים', היא זו המדרדרת אותה לכדי 'אמצעי של כבילת התודעה'". ומכאן "השפעתה הרת האסון: חרושת התרבות פוגעת בסיכויי גדילתם של בני אדם אוטונומיים, היא מחבלת באפשרות התפתחותם של יחידים המסוגלים לשפוט שיפוטים עצמאיים ולהחליט החלטות מודעות ואחראיות. יחידים – כפי שמדגיש אדורנו – שהם בגדר תנאי הכרחי לכינונה של חברה דמוקרטית". (ראה צוקרמן, עמ' 58-68).
הסרט הוא משנת 1966, אך רלוונטי יותר מתמיד. השחקנים: ג'ולי כריסטי בתפקיד כפול, ואוסקר וורנר. מצולם על ידי ניקולס רוג. מומלץ בחום!
מאת ריקי פרנקל, כותבת אורחת באידיבי
ריקי פרנקל היא עובדת סוציאלית בביה"ח אברבנאל ובעלת תואר שני במגמה קלינית, אוניברסיטת בר-אילן.
בשלוש השנים האחרונות, מנחה פרנקל במסגרת עבודתה, קבוצת קולנוע למטופלים בעלי יכולת גבוהה, שם הם לומדים לפענח את המבע הקולנועי ולהבין את האמירה הפילוסופית של סרטים.
הרצאות בנושא דמות הגיבור בקולנוע העכשווי ומאפייניה הפילוסופים והפסיכולוגים
תוכלו לפגוש את פרנקל בסדרה של שלוש הרצאות, שבהן יוקרנו שלושה סרטים ותיבחן דמות הגיבור בקולנוע העכשווי ומאפייניה הפילוסופיים והפסיכולוגיים. ההרצאות יחלו ב-20.5.09, ויתקיימו באוניברסיטת בר-אילן, בעלות של 35 ש"ח בלבד להרצאה. את כל הפרטים תוכלו לקרוא בעלון, בלחיצה כאן.
פרנהייט 451
אנגליה, 1966
112 דקות.
הפצה בדיוידי: הד ארצי, עכשיו בחנויות ההשכרה.
בימוי:
פרנסואה טריפו
תסריט:
פרנסואה טריפו
ז'אן-לואי ריצ'ארד
ריי בראדבורי (ספר)
שחקנים:
אוסקר וורנר
ג'ולי קריסטי
סיריל קיוזאק
אם חושבים על זה, הסיום שלך ("רלוונטי יותר מתמיד") הוא קביעה שכל כך עצוב עד כמה שהיא נכונה. אני כמובן מתייחס לתוכניות הראלטי וכל ההתעסקות בצילום 24 שעות של חייהם של אלמונים – שכל תכליתם הוא לספק בידור ומפלט לשעה עמוסת פרסומות מהחיים הדפוקים לא-פחות שלנו עצמנו.