"זמנים קשוחים באל רויאל". ג'ף ברידג'ס.
"זמנים קשוחים באל רויאל" הוא סרט פשע ומסתורין שמתאמץ מאוד להיות מגניב, שנון, מתוחכם ומסוגנן, אבל הוא בעיקר נמתח, ארוך וחסר פואנטה – זיעת המאמץ ניכרת. זה לא סימן טוב כשסרט גורם לתהות במהלכו מתי הוא יסתיים. בסרט שאורך שעתיים ועשרים דקות, היו לי לא מעט תהיות כאלה. אני יכול להניח שבני נוער יוכלו למצוא בו איזשהו חן, בשל האלימות, ה"תחכום" ואיפיון הדמויות המובהק. צופים ותיקים יותר ראו סרטים הכוללים סיפורי דמויות משתלבים שנעשו באופן מהודק יותר.
הבמאי והתסריטאי של "בקתת הפחד" דרו גודארד חזר לביים סרט באורך מלא שהוא כתב ופשוט אין בו את הקסם (עם קריצת הפארודיה) שהיה לסרטו הראשון. אולי ג'וס ווידון (יוצר "באפי קוטלת הערפדים") שכתב איתו את תסריט "בקתת הפחד" היה אחראי להפיכת התסריט למשהו קוהרנטי ומעניין? זה משונה, כי לגודארד ניסיון עשיר בכתיבה טובה – "באפי", "אבודים", "קלוברפילד", "להציל את מארק וואטני" ועוד. העלילה הבסיסית דווקא סבירה למדי, פשוט כל הקישוטים והניפוח המוגזם מוציאים ממנה את כל הטעם. נראה כי גודארד התלהב מדי מעצמו בשביל לערוך את הסרט כמו שצריך וזה פוגע קשות בקצב שלו.
ארבעה זרים שוכרים חדרים במלון "אל רויאל" שמזמן איבד מהזוהר שלו, אך משמר את השטיק המקסים שלו – גבול מדינות קליפורניה ונוואדה חוצה אותו לשני חלקי מלון בעלי אופי ועיצוב שונים. דרכיהם של אורחי המלון הכומר דניאל פלין (ג'ף ברידג'ס, "ביג ליבובסקי"), הזמרת דרלין סוויט (סינת'יה אריוו), סוכן המכירות של שואבי אבק לארמי סימור סאליבן (ג'ון האם, "מד מן") והצעירה האנטיפתית שלא חושפת את שמה (דקוטה ג'ונסון, "חמישים גוונים של אפור/אופל/שחרור") ופקיד הקבלה, מיילס (לואיס פולמן, "קרב המינים") ישתלבו בצורה אלימה ומפתיעה וסיפוריהם האישיים שגלגלו אותם למלון יחשפו בפלאשבקים לאורך הסרט.
הסרט נראה מאוד מבטיח בתחילתו – סצינת הפתיחה מסקרנת ועשויה היטב (אף היא הייתה משתפרת עם עריכה קלה), אבל כבר לאחריה ניתן להרגיש את כובדו כשהדמויות נפגשות בלובי המלון – הסצינה ארוכה מאוד ובמקום שהיא תסקרן אותנו לגבי הדמויות וסיפוריהן ותבנה את המתח לקראת שאר הסרט, היא גורמת לאיבוד עניין, כי איפיון הדמויות מאוד ברור מהרגע הראשון. הסרט מחולק למקטעים שמתמקדים בנקודת המבט של כל דמות, אך מה שזה יוצר הוא שאותה סצינה מוצגת מזוויות שונות, ללא תוספת של מידע חדש. בהמשך החלוקה מתפרקת ומשאירה בעיקר בלבול בנוגע להנחצותה מלכתחילה. כמו בסרטים רבים אחרים, סצינת הסיום היא מאלו שלא ממש ברור למה היא שם והסרט יסתדר טוב יותר בלעדיה. כאמור – בעית עריכה קשה.
"זמנים קשוחים באל רויאל". סינתיה אריבו, ג'ף ברידג'ס.
יכולות המשחק טובות. סינת'יה אריוו, שזו הפעם הראשונה שאני צופה במשהו שהיא השתתפה בו, מתבלטת במיוחד. המורכבות של הדמות שלה מועברת היטב והבעות הפנים שלה מדהימות (לפחות זה משהו שהבמאי השכיל להתמקד בו). יכולות השירה שלה מופלאות, אבל לסרט לא מוסיקלי, ישנן יותר מדי סצינות שמקשיבים לה שרה, עד לרמה שזה מעט מעצבן, ובעיקר מיותר. האם צריך להכביר במילים על ג'ף ברידג'ס? מושלם. ג'ון האם מגלם נהדר תפקיד מעצבן. אפילו דקוטה ג'ונסון שהייתה בלתי נסבלת ב"חמישים גוונים של אפור" מבצעת את העבודה מצוין. לואיס פולמן עומד בקצב של השאר, אם כי בקושי. אהבתי מאוד את הגיוון שמפגין כריס המסוורת' בתפקיד שמגלם בסרט (הוא גם השתתף ב"בקתת הפחד"), אם כי נראה שגודארד לא ממש ידע מה לעשות איתו.
עבודת העיצוב מושקעת מאוד, למרות בעייתיות קלה בהתאמת זמנים מבחינת סגנון. כל הסטים מאוד יפים לעין ונראה כי הסתמכו על זה יותר מדי. יש שימוש מוגבר במוסיקה בסרט (היא מאוד לטעמי וכנראה שגם לצופה שישבה מאחוריי ושרה בקול ביחד עם הסרט… ארגג…), אך הוא לא מדוד ומפריע להתקדמותו – ישנם קטעים שמתמקדים בהחלפת הדיסקים במכונת המוסיקה. מה זה משרת? זה "מגניב". אני לא לוקח כמובן מאליו שהדמויות מורכבות וברורות. בלא מעט סרטי פשע הדמויות נוטות להיות חד מימדיות. ישנם דיאלוגים נחמדים, אבל הם לא רבים ולא מצליחים לעורר את הסרט מהתרדמת שלו.
הסרט לא כולו רע. ישנן סצינות יפות ודיאלוגים נחמדים, אבל שום דבר לא הותיר חותם או עניין מספיק. אה, ולשאלתו של גודארד – כן, כריס המסוורת' חטוב מאוד.
דירוג: 
זמנים קשוחים באל רויאל (ארה"ב, 2018)
בימוי: דרו גודארד | תסריט: דרו גודארד | משחק: כריס המסוורת', ג'ף ברידג'ס, דקוטה ג'ונסון, ג'ון האם | מוסיקה מקורית: מייקל ג'יאצ'ינו | צילום: סימוס מק'גרבי
הפצה: פורום פילם, החל מה-11.10.2018 בבתי הקולנוע. לחצו כאן לזמני הקרנה וכרטיסים לקולנוע. קדימון: