"האדם הראשון" – ביקורת #2

מאת גיא ברמן מכליס
18 באוקטובר 2018 בשעה 16:30
"האדם הראשון". ריאן גוסלינג.

"האדם הראשון". ריאן גוסלינג.

בבסיס הסרט "האדם הראשון" עומד רעיון יפה מאוד, מקורי ואף נועז, אבל הצפייה בו מוכיחה כי רעיון טוב הוא לא בהכרח ערובה לסרט טוב.

סרטו החדש של הבמאי דמיאן שאזל מטעה. לכאורה ניתן היה לחשוב כי הוא עוסק באופן ההרואי בה התרחשה הטיסה המאויישת הראשונה לירח. למעשה, מדובר בדרמה אישית, קטנה ומינורית על ניל ארמסטרונג, האדם הראשון שדרך על הירח, כשהדרך לשם נמצאת רק ברקע. שלא תבינו אותי לא נכון, חלקים גדולים מהסרט מתרחשים בחלל, ואנו שותפים למירוץ החלל של נאס"א, אבל מרכז ליבו של הסרט אינו קשור בכלל לחלל, אלא לליבו השבור של ארמסטרונג ובדרך אותה הוא עובר לריפוי עצמי. זאת כנראה הסיבה שקוראים לסרט "האדם הראשון", שכן הוא, ולא הנחיתה על הירח, במרכז הסרט.

יש משהו נועז בלקחת את אחד הארועים המכוננים ביותר בהיסטוריה של המאה ה-20 (ועוד כזה שמצריך תקציב גדול כדי לעבדו לסרט), ולהשתמש בו כסיפור רקע לסיפור אישי ואינטימי. על הרעיון המבריק הזה אין לי אלא להרעיף תשבוחות על שאזל והתסריטאי שלו ג'וש סינגר. הבעיה היא שזה לא עובד. אולי כי הדרמה לא בנויה מספיק טוב, אולי כי הסיפור האישי לא מעניין מספיק, אולי כי האירוע שברקע הוא כל כך גדול ואייקוני שהוא מאפיל על הסיפור האישי, ואולי הכל ביחד. בפועל, יוצא שלמעט מספר קטעים (שרובם מתרחשים בחלל), הסרט פשוט משעמם.

הסרט מספר את סיפורו של ניל ארמסטרונג והמסע של נאס"א, ואיתה העולם המערבי, לחלל, תוך מירוץ שתכליתו היתה להקדים את הרוסים. הסיפור מתחיל בשנת 1961. בשנה זו ארמסטרונג ואשתו מאבדים את בתם בת השנתיים לאחר שזו נאבקה עם מחלת הסרטן. לאורך כל הסרט האירוע הזה גורם לארמסטרונג להרגיש כאילו הוא אינו שייך לשום מקום. המצלמה עוזרת להעביר את התחושה כשהיא רועדת במכוון ושומרת על קירבה לפניו של השחקן ריאן גוסלינג המגלם אותו. זה גורם לנו כצופים, לקושי בבניית העולם שמסביבו ועוזר לנו גם כן להרגיש זרים בו. הדרך של ארמסטרונג להליכה על הירח, שהתבצעה ב-1969, היא הדרך שהוא עושה כדי לרפא את עצמו, על מנת להשלים ולקבל את האבדן העצום.

הדרך הזו רצופה בנסיונות רבים של נאס"א, חלקם מוצלחים, אך חלקם גם כושלים וגובים את חייהם של חברים רבים לדרך. הדרך גם רצופה בהרבה הרבה עצב.

"האדם הראשון".

"האדם הראשון".

הסצינה הראשונה בסרט היא אולי העוצמתית ביותר. אנו נמצאים עם ארמסטרונג בניסוי של כלי טיס, רק אנחנו והוא בתוך תא טייס. משהו משתבש, הכל רועד, אנחנו מתקשים להבין את הסיטואציה, לא רואים את התמונה הכללית, הברורה, כלואים עם ארמסטרונג בתא הטייס. התמונה זזה בצורה מטרידה והכל מטושטש. זו סצינה מבריקה: הצופה מרגיש חסר אונים, קלסטרופוביה משתלטת עליו. ברגעים כאלה הסרט מתעלה על עצמו.

מהלך דומה קורה גם בטיסה הראשונה של ארמסטרונג לחלל. אנחנו לא נמצאים בסרט חלל רגיל. לא מוצגות לנו תמונות דוגמנות של כדור הארץ על רקע קרני השמש. יש לנו רק תזזית, חושך, תא טייס ומה שמצליחים לראות מהחלון הקטן של קופסת הפח שהאסטרונאוטים טסים בה.

הסצינות הללו מחזיקות את החצי הראשון של הסרט, אבל ככל שהסרט מתקדם, העניין בו דועך. הדרמה פשוט לא עובדת, הדמויות לא כתובות טוב מספיק ולכן הן לא מרגשות או מעניינות. יש ניגוד כל כך חזק בין הדרמה שברקע לחוסר הדרמה שבמרכז שהאיזון של הסרט קורס. לכן, כשמגיעים בסוף לנחיתה על הירח, מדובר במעין אנטי קליימקס, כיון שהוא לא מתקרב לרגש שיצרו הסצינות הקודמות שהוזכרו. בנוסף, הסרט ארוך בהרבה ממה שהסיפור, באופן בו הוא מסופר, דורש. כך נוצרות סצינות רבות שפשוט לא קורה בהן כלום. זה בסדר בפעמים הראשונות, כי זה אומר לנו משהו על הדמות, אבל בשלב מסוים זה פשוט מעיק.

"האדם הראשון". ריאן גוסלינג.

"האדם הראשון". ריאן גוסלינג.

השחקנים, ובראשם ריאן גוסלינג, עושים עבודה טובה בסך הכל, אבל אין להם הרבה עם מה לעבוד. הסיפור עצמו בנוי בצורה די שגרתית, רק שחסרים רגעי דרמה אמיתיים שאפשר יהיה להאחז בהם ולהתרגש עם הגיבורים. גוסלינג הוא שחקן מצוין, אבל לאחרונה הוא התאהב יותר מדי בפרצוף השקט והעצוב שלו. זה מתחיל לעייף. בסרט הזה לא תראו את החיוך המקסים שלו. הוא מיוסר – כל הזמן. תווי פניו נשארים ללא תנועה. קשה להזדהות איתו. הוא מרוחק מהסובבים אותו, אבל גם מהצופים. קשה להבין על מה הוא חושב ומה הוא מרגיש.

דמיאן שאזל, במאי הסרט, הוא הבטחה גדולה. סרטו הקודם, "לה לה לנד" (שבו גוסלינג חייך הרבה), כמעט וזכה באוסקר, אבל חשוב יותר, הראה שיש לו יכולות מופלאות. הוא הצליח להפיח חיים בתבנית הקלאסית של המחזמר ולעשות זאת בצורה מושלמת, כזו שתהיה בעלת מודעות לעבר של הז'אנר, אבל שיהיה בה מספיק כדי לעמוד בבטחה על רגליה באופן עצמאי.

"האדם הראשון". ריאן גוסלינג.

"האדם הראשון". ריאן גוסלינג.

בעיני דווקא במבנה הקליל של המחזמר הוא הצליח להעביר רגש רב מאוד. מוסיקה היא כנראה המקום החזק שלו. אם נחזור לסרט שעשה לפני "לה לה לנד", "וויפלאש", נגלה שמבחינה דרמטית הסרט ההוא סבל מאותם בעיות של "האדם הראשון". בעיות בבניית דמויות וביכולת של הצופה להרגיש משהו כלפיהן. גם שם היה משהו שבלוני ותבניתי שלא עבד. המזל של "וויפלאש" היה סצינה אחרונה וארוכה, שדרך המוסיקה הצליחה להעביר את כל מה ש-90 הדקות שלפני כן ניסו להעביר וכשלו. זוהי אחת הסצינות המבריקות ביותר שראיתי בקולנוע. יצירת מופת בפני עצמה. המסקנה הבלתי נמנעת היא ששם הוא צריך לחפש את דרכו.

דווקא הפסקול המוסיקלי של הסרט "האדם הראשון" הוא חלש מאוד. מפתיע, בהתחשב בסרטיו הקודמים של שאזל ובכך שג'אסטין הורוביץ, שכתב את המוסיקה, היה אחראי גם על המוסיקה הנהדרת בסרטים הקודמים. מה שכן מרשים מאוד בסרט הוא הפסקול האווירתי. מעולם לא שמעתם מתכות וברגים באופן שתשמעו אותם בסרט הזה. עבודה מרשימה ביותר שמעצימה את הקטעים בחלל והופכת את הצפייה בקולנוע לכדאית.

"האדם הראשון". ריאן גוסלינג, קייל צ'נדלר, קיראן הינדס.

"האדם הראשון". ריאן גוסלינג, קייל צ'נדלר, קיראן הינדס.

כשהסרט נגמר השאלות שבאמת נשארות איתך הן מפתיעות, כיון שהן לא נובעות מהסרט אלא מסיפור הרקע – איך בכלל מישהו הרשה לעצמו לשלוח אנשים בפחית השימורים הזו? מי הם המטורפים שסיכנו את חייהם למען הטיסה לחלל? איך הצליחו בני האדם בכלל להגיע למסע המופלא הזה לירח?

תשובות לאלו הסרט לא נותן, כי הוא לא מתעניין בהן. לעומת זאת, אם אתם רוצים לדעת איך ניל ארמסטרונג הצליח להתגבר על הטרגדיה הנוראה שלו, על זה תקבלו תשובה באורך שעתיים ועשרים. הוא הלך על הירח. וזה בהחלט סיפור ייחודי מאוד. חבל רק שבאופן שהוא מסופר בסרט הזה, הוא לא מעניין כל כך.

דירוג: ★★★☆☆

האדם הראשון (ארה"ב, 2018)
בימוי: דמיאן צ'זל | תסריט: ג'יימס ר. הנסן, ג'וש סינגר | משחק: ריאן גוסלינג,קלייר פוי, קייל צ'נדלר, ג'ייסון קלארק, קורי סטול, פטריק פוג'יט, כריסטופר אבוט, קיראן הינדס, אוליביה המילטון | מוסיקה מקורית: ג'סטין הורביץ | צילום: ליינוס סנדגרן
הפצה: טוליפ אנטרטיימנט, החל מה-18.10.2018 בבתי הקולנוע. לחצו כאן לזמני הקרנה וכרטיסים לקולנוע. קדימון:

תורך להביע את עצמך. מה תרצה להגיב בנושא?