"שכנים" – ביקורת

מאת גל סדלינסקי
27 בפברואר 2019 בשעה 8:30
"שכנים".

"שכנים".

"שכנים" הוא סרט תיעודי ישראלי המציג מבט אינטימי על מספר דיירים בבניין בעיר רחובות וזאת מבלי להציג ראיונות איתם, אלא רק בצפייה בהתנהלותם מהצד. הבעיה העיקרית שלי היא שמלבד הפואנטה שנכפתה על הצופים בקריינות של הבמאי שמציג את הסיבה לסרט בפתיחתו ואת סיכומה בסופו, אין איזשהו נושא ברור. כל הסצינות מעורבלות אחת בשנייה ומציגות בן-כלאיים של סרט תיעודי וסרט אמנותי. למעשה, הוא מייצג באופן די מובהק את הבעיה שלי עם הרבה מהקולנוע הישראלי (גם העלילתי) בשנים האחרונות – סרטים איטיים ללא פואנטה שמתאמצים להיות מיוחדים.

הבמאי שי לוי מתעד בסרטו את בניין המגורים אליו עבר לאחר מספר שנות מגורים במושב. הסרט מהווה עבורו מעין תרפיה לצורך השתחררות מתחושת הזרות שמציפה אותו במגורים בצמוד לכל כך הרבה אנשים, לעומת איך שחי לפני כן. לוי גם שימש כצלם הסרט וניסה כמה שיותר להיות קרוב, אך לא מורגש. הניסיון של משתתפי הסרט להתנהג בטבעיות מצליח ברוב המקרים, אך זה צובע את הסרט בצבעים יומיומיים מדי. הסרט הוכיח מחדש את יחסות הזמן, כשהתנהלותו האיטית באופן מטריף גורמת לשעה ואחת עשרה דקות להרגיש כמו שלוש שעות.

מה שאי אפשר לקחת מהסרט הוא הגיוון המפתיע בדיירי בניין אחד. משפחה דתית צעירה יחסית שסובבת סביב גידול ילדים ותחזוק זוגיות, זוג סטודנטים צעיר שעלו לארץ ומנסים למצוא את המקום שלהם במארג החברתי הישראלי תוך התמודדות עם קשיים כלכליים ובחינה מחודשת של ההחלטה להתגורר במדינה, הצצה לחייה של אלמנה מבוגרת (שחלק הקשור בה מהווה את התפנית המפתיעה היחידה בסרט), דייר שמשפץ את הדירה שלו בכוחות עצמו ובעזרת אביו, דיירת חדשה שעוברת בגפה לאחת הדירות, ראש ועד הבית שמעורב בנושאים הרגילים שדורשים טיפול בבניין משותף וחברות בנות עשרה שמנהלות שיחות פילוסופיות יותר ופחות בגינה המשותפת.

"שכנים".

"שכנים".

ישנן סצינות שמראות את הדינמיקה בין הדיירים והחזות שכל אחד מציג מול השכנים שלו, לצד סצינות שחושפות את מה שקורה מאחורי דלתם של כל אחד מהם. מספר סצינות אף מצולמות בחדרי השינה בדירות השונות באמצע הלילה ונראה שהמצלמה נשארה במקומה למשך כל הלילה, ורק לאחר מכן נסקרה ההתרחשות הלילית, מה שתרם לטבעיות של המצולמים. החוויות שלהם מעוררות הזדהות מסוימת, אבל חוסר הייחוד מסיר מהן את החן. המעקב אחר הדיירים הוא במשך תקופה לא מוגדרת, יחד עם זאת ניתן להבחין במעבר הזמן (ולא דרך שימוש בעונות השנה). הסצינות אמנם לא חוזרות על עצמן, אך הכל מרגיש סטטי. בנוסף, הקשר ביניהן מקרי בהחלט ולא נראה שיש משהו מאחורי הסידור שלהן.

אין שימוש במוזיקה מה שגורם לסרט להרגיש רדום אפילו יותר. קטעי הקריינות בהתחלה ובסוף הינם חסרי מעוף במקרה הטוב ומטאפוריים באופן מוגזם במקרה הרע. התכנים שמוצגים על ידי הדיירים מוכרים לישראלים שמודעים לסביבה שלהם ואין בהם שום גילוי מרעיש. גם אם הכוונה היא להראות את החיים הרגילים והמובדלים של השכנים, הסרט מצליח בזה טוב מדי.

כדי שאוכל להנות מסרט תיעודי הוא צריך ללמד אותי משהו חדש שלא ידעתי, בין אם זה נושא חדש או זווית חדשה על נושא מוכר, או שהוא צריך לפנות אל הרגש שלי. במקרים מיוחדים, אני אוכל להנות מסרט רק בשל הבימוי הטוב והקצב הסוחף. סרט זה לוקה בכל המדדים וספרתי את הדקות לאחור (מילולית). אולי צופים שמעולם לא נחשפו לחיים בבניין מגורים משותף יוכלו למצוא בו משהו מסקרן במקצת. לשאר אמליץ לראיין את השכנים בבניין שלהם – בטוח יתרום להם יותר.

שכנים (ישראל, 2018)
בימוי: שי לוי
הפצה: החל מה-24.02.2019 בסינמטקים.