"מלחמה פרטית". ג'יימי דורנן, רוזמונד פייק.
"מלחמה פרטית" מביא את סיפורה האמיתי של מארי קולבין, עיתונאית אמריקאית שעבדה לעיתון בריטי שסיקרה חדשות חוץ ובעיקר היתה להוטה אחרי סיפורי מלחמה ברחבי העולם. מלחמות לא חסרות בעולם. היא התעניינה בסיפורי האנשים, הסיפורים האנושיים שיביאו את תמונת המצב לכל העולם, שבדרך כלל מנותק ממה שקורה במדינה הרחוקה ולפעמים הקרובה.
כך מארי מדלגת בסרט בין סרי לנקה, אפגניסטן, עיראק, לוב וסוריה. במהלך הדילוגים האלה לא נחשפים פנים רבים של דמותה. כן, היא מעשנת בלי הפסקה, שותה הרבה, מכורה לסיפור הבא, מאותגרת טכנולוגית, ועדיין רגישה לסבל ולכאב שהיא רואה, וכל זה עדיין לא עושה אותה דמות מעניינת.
מכיוון שהכול קרה במאה הזאת יש הרגשה של נאמנות יתר, הימנעות משינוי-עיוות המציאות. בחלקים על התקשורת והעיתונאות יש קצת מתח וסקרנות אך לא ממש נכנסים לענייני הסכסוכים השונים והסיפורים האנושיים אינם נוגעים: יש אנשים מסכנים בכל מקום, כולם דומים זה לזה, והתרגשתי יותר כשנכנסו בסערה עם מטופל לחדר המיון ב"אי-אר" מאשר בקטעים בסרט הזה.
יש המון רגעים שלא תורמים דבר ולא ברור מה התפקיד שלהם בסרט. כולל כל החלקים של הפלאשבקים (ממש בפלאשים) שחוזרים אליהם שוב ושוב. הם מיותרים ומעייפים, בעיקר אחרי אלה שרואים פעמיים ושלוש פעמים. החלק שמתרחש בלוב לא מוסיף משהו על הדמות או לסיפור (יש סיפור?). לשום דבר אין השפעה; גם כשמארי לוקחת קשה את מה שהיא חווה, היא ממשיכה אחרי זה הלאה, שותה, ונוסעת למקום הבא, ואנחנו אִתה לסכסוך העקוב מדם הבא.
הסרט מתחיל ונגמר ב-2012 בחומס, סוריה. בדרך לשם כתוב לנו בכל פעם היכן מארי מסתובבת ואת השנה (ובסוגריים מיותרים מציינים בכל פעם כמה שנים לפני 2012 זה; לפחות נחסכה מאתנו הכותרת "מבוסס על סיפור אמיתי" בהתחלה, אולי בגלל שהבמאי בא מעולם סרטי התעודה, שם הכול סיפורים אמיתיים). היה עדיף שיתרכזו בשתי נסיעות שלה (סרי לנקה וסוריה, למשל) ואז היינו יכולים לקבל את התמונה המלאה של סיפורי המלחמות האלה ושיהיה לנו אכפת, אולי, ממה שקורה לאנשים שם.
"מלחמה פרטית". רוזמונד פייק.
לרוזמונד פייק ("נעלמת", הסרט "גאוה ודעה קדומה") היה חשוב לתפוס את אישיותה של האישה האמיתית שהיא מגלמת אבל הדמות שלה לא מעניינת, לא סוחפת, לא מרגשת.
עם מארי יש חבורה של עיתונאים מכל העולם שהיא מכירה אבל אנחנו לא ממש. הצלם שלה פול קונרוי (ג'יימי דורנן, סרטי "חמישים גוונים של") נאמן לה ומסתכן לצדה אך מעבר לכך אין לו אישיות רבה. יכול להיות שפול האמיתי היה כזה; אז למה לקחת מישהו מוכר ולמה שלא יהיה סתם עוד עיתונאי/צלם שסביבה?
חייה הפרטיים של מארי הם חלק מהסרט: המאבקים המערכתיים עם העורך שלה (טום הולנדר שיש לו סוכן נהדר / כולם אוהבים לעבוד אתו / הוא מוכן לעבוד בחינם, או שילוב כלשהו של השלושה), בני זוג (גרג וייז, סטנלי טוצ'י), חברה אחת שבעיקר דואגת לה (ניקי אמוקה-בירד).
"מלחמה פרטית". טום הולנדר.
זהו הסרט העלילתי הראשון של מת'יו היינמן שהתמקד עד עתה בז'אנר התיעודי ואחרי שיודעים את זה מרגישים את זה בסרט. הוא לא צלח את המעבר/ביקור בסרטים עלילתיים על אף שיש השקעה בשחזור אזורי מלחמה.
הסרט בן 110 דקות היה מועמד לשני פרסי גלובוס הזהב: שחקנית ראשית והשיר של אנני לנוקס ששומעים בסוף הסרט. בחלק השני שלו, לפני שמתקרבים לסוף, הוא נוטה להיות משעמם מרוב חזרות והתמקדות באנשים של אזור מלחמה מסוים ואז עולה שוב השאלה: על מי ומה הסרט? תפקיד התקשורת בסיקור חדשות? ההשפעה של התקשורת על מה שקורה? אומץ לבה/כישרונה/נחישותה של מארי? המחיר שהנפש משלמת מחשיפה לחומרים קשים כאלו? אי היכולת לנהל חיים פרטיים נורמליים עם עבודה כזאת? מרוב דילוגים ורפרופים על כל השאלות האלה ועוד, לא נותרים עם דבר מהותי. סרט בנושא הזה צריך להשאיר חותם והסרט הזה בפירוש לא עושה זאת.
דירוג: 
מלחמה פרטית (בריטניה, ארה"ב, 2018)
בימוי: מתיו היינמן | תסריט: ארש אמל, מארי ברנר | משחק: רוזמונד פייק, ג'יימי דורנן, טום הולנדר,ניקי אמוקה-בירד, סטנלי טוצ'י | צילום: רוברט ריצ'ארדסון
הפצה: החל מה-16.05.2019 בבתי הקולנוע. לחצו כאן לזמני הקרנה וכרטיסים לקולנוע. קדימון: