"יסטרדיי" – ביקורת

מאת גיא ברמן מכליס
4 ביולי 2019 בשעה 8:00
"יסטרדיי". הימש פאטל.

"יסטרדיי". הימש פאטל.

הנה דבר שמפתיע אותי כל פעם מחדש – מפיקים ויוצרים שחושבים שגימיק מעניין, מאפשר להם לוותר על מאמץ בכל שאר תחומי העשייה. "יסטרדיי", סרט עם רעיון ממש חמוד, מדגים איך אפשר לקחת גימיק שהיה מחזיק יופי כסרט קצר של חצי שעה, ולהפוך אותו לסרט מפרך. והגימיק באמת מוצלח – מה יקרה, אם בעקבות מאורע מסתורי ימחק קיומם של הביטלס מההיסטוריה? ומה יקרה אם יוצר וזמר כושל יהיה היחיד שכן יזכור אותם? ומה יקרה אם אותו יוצר יתחיל לבצע את השירים שלהם כשירים שהוא כתב כביכול?

נקודת הפתיחה המעניינת הזו יכולה להוביל למספר דיונים העוסקים ביצירה ואמנות. הסרט, לצערי, מוותר על כל דיון מעניין באמת ונשאר ברמת הגימיק.

כחובב ביטלס מושבע ובעל בלוג ביטלס, ציפיתי לסרט הזה בקוצר רוח. החששות היו שם כבר מהתחלה. את הסרט ביים דני בויל, במאי גרוע ("החוף", "127 שעות", "נער החידות ממומביי") שביים גם כמה סרטים טובים ("חברים לרצח", "טריינספוטינג"). את הסרט כתב ריצ'רד קרטיס, תסריטאי נפלא (סדרת הטלוויזיה "בלק אדר", "4 חתונות ולוויה", "ארוך ומשגע" ו"כל הזמן שבעולם" המקסים, אותו גם ביים) שכתב גם תסריטים גרועים ("יומנה של ברידג'יט ג'ונס" וזה שבא אחריו בעיקר, אבל גם "נוטינג היל"). איזו משתי האפשרויות תתרחש? תהיתי – האם הבמאי הגרוע יתן את הטון או שמא התסריטאי הטוב הוא שיתן את הטון?

"יסטרדיי". הימש פאטל.

"יסטרדיי". הימש פאטל.

מספרים על ג'ורג' ברנרד שואו, המחזאי והסופר המפורסם שכתב את "פיגמליון" (הבסיס למיוזיקל המצליח "גברתי הנאווה"), כי באחד האירועים החברתיים בהם השתתף, ניגשה אליו אשת חברה ושאלה אותו: "למה שלא נעשה ילדים יחד. תאר לך איך הם יצאו עם השכל שלך והיופי שלי". ענה לה שואו: "תארי לך איך הם יצאו עם היופי שלי והשכל שלך". רוצה אני לומר – יש עוד קומבינציות מלבד אלו שצפיתי מראש. בסרט הזה הבמאי הרע שבדויל התחבר לתסריטאי הבינוני שבקרטיס.

דויל מעולם לא היה איש של ניואנסים. הוא מטפל בחומרים שלו ביד גסה. זה עובד אולי טוב בסרט על סמים או רצח, אבל פחות בסרט שהמימד האנושי אמור להיות ליבו הפועם. בסיסו של "יסטרדיי" אינו העלמות להקת הביטלס מהעולם. הבסיס נע סביב סיפור אהבה – ג'ק (הימאש פאטל) הוא היוצר המתוסכל שלנו ואלי (לילי ג'יימס) היא חברת ילדות תומכת, ואף משמשת כאמרגנית והמנהלת שלו. אלי מאמינה בג'ק בכל מאודה. היא מעודדת אותו ומשכנעת אותו לא לוותר. מאחורי זה היא בעיקר אוהבת אותו ומעוניינת בקרבתו. ג'ק, מנגד, מרוכז בעיקר בתסכולו האישי. האם שירי הביטלס יביאו לו את ההצלחה? האם אז יראה את אלי כפי שהיא ניצבת מולו באמת? אם זה מעניין אתכם אתם מוזמנים ללכת לצפות בסרט. לצערי נראה שאת בויל וקרטיס זה פחות עניין.

"יסטרדיי". הימש פאטל, לילי ג'יימס.

"יסטרדיי". הימש פאטל, לילי ג'יימס.

התסריט של קרטיס פשוט לא מעניין. הדמויות שהוא כתב נעות בין המשעממות (ג'ק ואלי) למוגזמות ומגוחכות (הוריו של ג'ק ובמיוחד קייט מקינון בהופעה איומה כסוכנת שלו). מלבד סצינה מרגשת אחת אין שום רגש בסרט, וגם הסצינה הזו מרגשת לא בזכות הסרט, אלא בזכות העובדה שבעולם שלנו, אנחנו כן זוכרים את הביטלס.

הדבר החמור ביותר הוא הליהוק. מזמן לא נראה על המסך זוג כל כך חסר כימיה כג'ק ואלי. הימאש פאטל כל כך חסר כריזמה, שקשה בכלל להתרכז בסצינות שהוא המרכז שלהן. לילי ג'יימס היא שחקנית חביבה אך כל כך אנמית, שאם היא הכריזמטית יותר מבין השחקנים, הסרט בבעיה חמורה.

"יסטרדיי". אד שירן, הימש פאטל.

"יסטרדיי". אד שירן, הימש פאטל.

ויש את אד שירן. אני לא כותב כאן על מוסיקה, אבל אם התחליף של העולם למוסיקה של הביטלס היא אד שירן והמוסיקה שלו, אז יכול להיות שהסרט הזה פשוט לא בשבילי.

כסרט פנטזיה, הסרט הזה הוא לחלוטין לא פנטסטי. יש בו משהו כל כך אפרורי. עוד יום בחיים. איפה ההתרגשות? איפה ההתאהבות?

נו, לפחות יש את השירים של הביטלס, כך תאמרו לעצמכם. אכן, הם נמצאים שם, בביצועים חלשים כל כך שזה כואב. כשעל רקע כתוביות הסיום נשמע השיר "היי ג'וד" בביצוע המקורי של ארבעת המופלאים מליברפול, משהו פתאום מתרחב בלב. זה מה שהיה חסר לכל אורכו של הסרט – הקסם הזה שמתרחש כשיצירה גדולה מתגלה לך. הקסם של הביטלס.

אם יש משהו שלקחתי מהסרט הזה, הוא חיזוק ההבנה שלי שהביטלס הם אירוע חד פעמי ששואב מההיסטוריה לא פחות מאשר מהכישרון. נכון, השירים שלהם הם נפלאים. הסרט מוכיח שכשמנתקים אותם מהקשר הם עוד סט של שירים יפים. יש עוד שירים לא פחות יפים בעולם של יוצרים אחרים. מה שהופך אותם לנפלאים הם ההקלטות המקוריות שלהם, העיבודים, הקולות, התעוזה לנסות ולהתחדש כל הזמן, הצלילים. מה שהופך אותם לנפלאים היא ההיסטוריה שיש לכל דור בכמעט 60 השנים האחרונות עם שירי הלהקה הזו. השירים שלהם מלווים ילדים, שהפכו להורים לילדים ששומעים ביטלס, שהפכו לסבים לנכדים ששומעים ביטלס… הביטלס הם לא שירים, הם מוסד, הם חלום, הם דבר גדול בהרבה מסך חלקיו. כדי להעביר את זה בסרט, צריך הרבה יותר מגימיק. אבל גימיק הוא כל מה שיש לסרט הזה להציע לכם.

דירוג: ★★☆☆☆

יסטרדיי (בריטניה, 2019)
בימוי: דני בויל | תסריט: ג'ק בארת', ריצ'ארד קרטיס | משחק: הימש פאטל, לילי ג'יימס, קייט מקינון, אנה דה ארמאס | צילום: כריסטופר רוס
הפצה: טוליפ אנטרטיימנט, החל מה-04.07.2019 בבתי הקולנוע. לחצו כאן לזמני הקרנה וכרטיסים לקולנוע. קדימון: