"היו זמנים בהוליווד" – ביקורת

"היו זמנים בהוליווד". ליאונרדו די'קפריו, בראד פיט.

"היו זמנים בהוליווד". ליאונרדו די'קפריו, בראד פיט.

"היו זמנים בהוליווד" של קוונטין טרנטינו לא חף מפגמים, אך עדיין מדובר בסרט מרשים מאוד של יוצר מבריק, והמחשבות שהוא מעורר ממשיכות עם הצופה גם לאחר שהוא יוצא מבית הקולנוע. הסרט הזה כמעט ולא מאפשר דיון רציני ועמוק מבלי לגלות דברים מהותיים עליו. כדאי לדעת כמה שפחות לפני שהולכים אליו. בכל זאת, אנסה בקצרה להסביר מה הופך אותו לסרט כל כך טוב.

נתחיל בכך ששמו בעברית אינו מדויק. שם הסרט הוא Once Upon a Time… in Hollywood, "היה היה פעם… בהוליווד", כלומר אנחנו נמצאים באגדה או פנטזיה ולא בסרט נוסטלגי בלבד. זה לא צריך להפתיע את מי שעוקב אחר הסרטים של טרנטינו, אך עדיין, נראה שכשמדברים על הסרט הזה יש להדגיש זאת אף יותר, כיוון שזהו סרטו המאופק ביותר של טרנטינו מאז "ג'קי בראון" הנהדר (עד כמה שטרנטינו מסוגל לאיפוק, כמובן). הכוונה היתה לשמור על התבנית של הסרטים הקודמים שהתחילו ב"היו זמנים ב" (במערב, באמריקה) אבל כאן זה חוטא למקור.

הסרט מספר על כוכב סדרת טלוויזיה שירדה, ריק דאלטון (ליאונרדו דה קפריו), שהנסיון שלו לעבור לקולנוע לא צלח במיוחד והוא נמצא בשלב קריטי בקריירה שלו. מלווה אותו לאורך כל הסרט מי שהיה הכפיל שלו והיום הוא בעיקר הנהג ומי שמטפל עבורו בסידורים שונים, קליף בות' (בראד פיט). דאלטון גר בבית צמוד לאחד הזוגות החמים של הוליווד ומי שמסמלים את העתיד של הקולנוע והעיר – במאי הקולנוע רומן פולנסקי ואשתו השחקנית שרון טייט. ריק דאלטון, שמסמל את העבר של הוליווד, חולם על תפקיד בסרט של פולנסקי, שסרטו האחרון באותה תקופה, "תינוקה של רוזמרי" (1968), זכה להצלחה גדולה.

"היו זמנים בהוליווד" מצמיד אותנו לריק. ריק אינו חובב של שנות ה-60. הוא לא מצליח להשתלב בקולנוע, וההיפים הנמצאים בכל מקום מוציאים אותו משלוותו. הוא ישמח שהעבר יחזור אבל יודע שזה לא יקרה. ממש כפי שטרנטינו נהג ללהק כוכבי עבר בסרטים שלו, כך עכשיו ריק מלוהק כאורח בסדרות טלוויזיה, ואחר כך כשחקן ראשי במערבוני ספגטי. וממש כפי שזה לא שינה את החיים של רוב מי שטרנטינו ליהק בעבר, כך זה לא באמת משנה את החיים של ריק, שמבין שאולי הכול נגמר.

הבעיה המרכזית של הסרט היא הקצב שלו. הקצב לא אחיד ולכן גם ההנאה מהסרט לא אחידה. יש סצינות מעולות ואחריהן סצינות שניתן להגדיר אותן ככמעט משעממות. אורך הסרט כשעתיים וארבעים, וניתן היה בקלות לחתוך ממנו 40 דקות. אבל ככל שהסרט מתקדם כך גם הקצב משתפר והוא הופך למהודק יותר. הרבה מזה בזכות העובדה שאנחנו מבינים שאנחנו מתקרבים אל האירוע שכל הסרט מכוון אליו – הרצח.

"היו זמנים בהוליווד". מרגו רובי.

"היו זמנים בהוליווד". מרגו רובי.

אחד הגורמים המשמעותיים ביותר בשקיעה של רוח שנות ה-60 בארה"ב היו הרציחות בהנהגת צ'רלס מנסון, והרצח המפורסם ביותר שבוצע על ידי ה"משפחה" שלו היה הרצח של שרון טייט (שהיתה בהיריון) וחבריה בביתה. הרצח הזה זעזע את המדינה ומנסון הפך לאחד האנשים הידועים לשמצה. הוא עצמו לא השתתף ברציחות אלא הפעיל את מאמיניו ההדוקים.

מכיון שאנו יודעים שהרצח עומד להגיע, המתח מתחיל להיבנות הרבה לפני שבאמת קורה משהו. השימוש שטרנטינו עושה בידיעה המוקדמת שלנו הוא מבריק.

"היו זמנים בהוליווד". בראד פיט, ליאונרדו די'קפריו.

"היו זמנים בהוליווד". בראד פיט, ליאונרדו די'קפריו.

ליאונרדו דה קפריו עושה תפקיד טוב מאוד. כשהוא משחק בתור ריק את דמות הרע בסצינה ארוכה מתוך פרק שהוא משתתף בו, הוא מצוין ממש. ישנה סצינה בינו לבין ילדה שמשחקת לצדו, שבה הוא מבין דברים על עצמו. זוהי סצינה טעונה מאוד וחשופה מאוד והוא פשוט נפלא בה. בראד פיט מבצע את אחד מתפקידיו הטובים. ישנו סיקוונס ארוך שמתחיל בטרמפ שהוא נותן לנערה צעירה ונגמר בחווה שבה עבד פעם כפעלולן סרטים, והיום משמשת את "משפחת מנסון", שהוא פשוט מושלם בו. זה גם הסיקוונס הטוב ביותר בסרט.

מרגו רובי מגלמת סמל. אין לה הרבה שורות בתור שרון טייט ורוב הזמן היא פשוט נמצאת כדי להראות. אבל האופן שהיא עושה את זה מצליח לגרום לנו להיקסם בדמותה, וישנו סיקוונס נפלא (השני הטוב ביותר בסרט, אחרי החווה) שבו היא עוצרת בבית קולנוע שבו מוקרן סרט שהיא מופיעה בו. היא עדיין לא מספיק מפורסמת כדי שיזהו אותה, אבל ברור לנו שהיא בדרך לשם. אנו מתלווים אליה לתוך האולם לצפייה בסרט עם הקהל. האושר שלה מתגובות הקהל לסצינות שלה הוא פשוט מדבק. אני מודע לביקורת שהוטחה בטרנטינו על כך שהיא דמות חלולה ללא דיאלוגים. אני לא מסכים. אין בה שום דבר חלול. התפקיד שלה בסרט הוא סמלי (כמו הרבה דברים אחרים בסרט). היא מסמלת את העתיד, את התקווה, היא יפה וטובת לב. אני מזכיר לכם, זו אגדה.

"היו זמנים בהוליווד". ליאונרדו די'קפריו.

"היו זמנים בהוליווד". ליאונרדו די'קפריו.

בניגוד לעבר, האלימות בסרט הזה אינה מגניבה. נראה שטרנטינו התבגר והבין שמי שמשתמש באלימות ביצירתו נושא באחריות לאופן שבו היא נתפסת על ידי הקהל. זה לא אומר שהסרט לא אלים, או שהסוף לא אלים מאוד, אבל הוא לא מוצג בהומור או באופן אגבי, ויש אמירה מאחוריו. האם זה הופך את האלימות ל"טובה" יותר מאשר בסרטיו האחרים? אני לא יודע.

נראה שטרנטינו בא לסרט הזה מלא באהבה. אם זה מה שהאהבה בחייו עשתה עבורו, הרי זה מבורך. הוא אוהב את הדמויות שלו, הוא אוהב את לוס אנג'לס של 1969, הוא אוהב את מה שיכול היה להיות אם לא היינו מחמיצים כל כך הרבה בחיים. האהבה הזו מצליחה לעבור אל הצופה ועל כן מגמדת את החסרונות של הסרט. בסופו של דבר הסיפור שהוא מספר לנו מורכב משילוב בין כל דרכי הסיפור שבהן השתמש עד היום, והשילוב הזה יוצר משהו חדש, שמרגיש כמו סרט של טרנטינו אבל גם כמו משהו אחר.

"היו זמנים בהוליווד". ליאונרדו די'קפריו.

"היו זמנים בהוליווד". ליאונרדו די'קפריו.

לפי הצהרותיו של טרנטינו, יש לו עוד סרט אחד לעשות ואז יצא לפנסיה. אני מקווה שזה לא יקרה. "היו זמנים בהוליווד" נמנה על סרטיו הטובים ביותר. בהתחשב בכך שסרטו הקודם, "שמונת השנואים", היה מושלם, נראה לי שיש למה לצפות ממנו גם בסרט הבא.

דירוג: ★★★★½

היו זמנים בהוליווד (ארה"ב, 2019)
בימוי: קווינטין טרנטינו | תסריט: קווינטין טרנטינו | משחק: ליאונרדו די'קפריו, בראד פיט, מרגו רובי, אל פאצ'ינו, דקוטה פאנינג
הפצה: א.ד.מטלון, החל מה-14.08.2019 בבתי הקולנוע. לחצו כאן לזמני הקרנה וכרטיסים לקולנוע. קדימון:

תורך להביע את עצמך. מה תרצה להגיב בנושא?