על האוטוביוגרפיה של וודי אלן

"כל דבר אחר". וודי אלן.

"כל דבר אחר". וודי אלן.

מעבר לאינדקס החסר כל כך באוטוביוגרפיה של וודי אלן שיצאה לאור השנה, אפשר היה להוסיף אפילוג על המהמורות בדרך לפרסום שלה. אבל כמו שהוא כותב כמה פעמים לאורך "אפרופו כלום" (Apropos of Nothing) עוד אגיע לזה.
הספר בן כמעט 400 העמודים (באותיות גדולות מאוד) מגולל כרונולוגית את חייו מהוריו ולידתו ועד עצם היום הזה. מופיעים בו האהבות האמיתיות שלו לרוב המוטיבים החוזרים בסרטיו: מוזיקת ג'ז, עולם הפשע, קסמים וגשם, עם ההומור הצפוי שברובו קולע.

אני אוהב מאוד סרטים רבים של אלן וברור מהם, מהפרוזה שלו ומהראיונות עמו שהוא משונה, יוצא דופן, אחר, במילים אחרות: "דפוק". אחרי קריאת האוטוביוגרפיה מתגלה שהוא הרבה יותר גרוע ממה שחשבנו.

הוא מפונק מאוד משתי סיבות: אבא שלו וההצלחה שזכה בה מגיל צעיר. כאחד שכותב הבחנות דקות מדויקות (ומצחיקות) על דמויות, חלקן עשירות מאוד, מדהימה חוסר היכולת שלו לראות את זה בעצמו. בסוף הספר הוא כותב שהוא במעמד הביניים. אולי הוריו היו כאלה, הוא כבר הרבה מאוד שנים בוודאי שלא חי ככה. לא בפנטהאוס הענק הצמוד לסנטרל פארק שהיה ברשותו במשך עשרות שנים, האומנת שהתגוררה בביתו מרגע שאימץ את בתו הראשונה עם אשתו סון-יי (עוד נגיע אליה), מאז 1990 הוא טס אך ורק במטוסים פרטיים, וחנות הצעצועים המפורסמת FAO Schwarz פתחה מוקדם בשבילו כדי שיוכל לרכוש ביחידות ובפרטיות צעצועים לילדיו כאוות נפשו.

לפרק את הארי

בילי קריסטל, אליזבת' שו ווודי אלן בחנות הצעצועים FAO Schwarz ב"לפרק את הארי"

אלן מבוגר מאחותו (לימים אחת ממפיקות סרטיו עד היום) בשמונה שנים. אביו נתן לו דמי כיס גבוהים, היתה לו ילדות מאושרת ולמשפחתו הכירו אנשים עם קשרים לעולם הבידור. אלן זכה להצלחה גדולה מוקדם מאוד: לפני שגמר את התיכון קיבל כסף כדי לכתוב בדיחות. אחרי יום הלימודים נסע ברכבת התחתית למשרד וסיפק 50 בדיחות ביום לקומיקאים.

הוא כותב על המפורסמים הרבים שנקלו במהלך דרכו במשך הקריירה הארוכה שלו כסטנדאפיסט, בעבודתו לטלוויזיה וכתסריטאי-במאי. מ"קח את הכסף וברח" (1969), הסרט הראשון שכתב וביים (לא כל ניסיון קודם בבימוי), הוא קיבל שליטה על המוצר המוגמר. כתב וביים כמעט סרט בשנה מאז.
רוב סרטיו לא הכניסו כסף רב והוא כותב בסרט שתקליטי הסטנדאפ שלו לא הצליחו כמו אלו של חבריו למקצוע מהדור שלו. אך עדיין אפשר להשיג את אלבומי הקומדיה שלו, וראוי לציין שהיו סרטים שמעבר להערכה גם הכניסו סכומי כסף גבוהים מאוד, במיוחד בהתחשב לסרטים מהסוג שהוא עושה. עד "מטען הכאב" (2009) היה "אנני הול" (1977) הסרט הכי פחות מצליח שזכה באוסקר לסרט הטוב ביותר; בעוד "יסמין הכחולה" (2013) על אישה בדיכאון ו"חצות בפריז" (2011) הרוויחו 99 מיליון דולר ו-153 מיליון דולר, בהתאמה.

הוא כותב מעט מדי על כל אחד מסרטיו הרבים, על רובם מעט מאד. הוא גרוע מאוד במתן שמות לסרטים שלו, ששמותיהם שונו לאלה המוכרים לנו.
כמו כל סרטיו בעשרים השנה האחרונות, גם הספר היה יכול ליהנות מעריכה, הקפדה ופחות חזרות.

הוא טוען שהפרסונה שדבקה בו היא מוטעית, שהוא קרא ספרות יפה ולמד להשתמש בשמות של פילוסופים וחוקרי נפש כדי שיוכל לדבר עם ולהרשים את הנשים שהוא נמשך אליהן (שהתגלו בעיקר כנשים מטורפות). הוא כותב בהרחבה על אשתו השנייה, השחקנית לואיז לאסר, ומעט מאוד על דיאן קיטון שהכיר אחריה, שיחקה ביותר סרטים שלו ועד היום הם בקשר והיא מייעצת לו בענייני ליהוק ודברים אחרים.
קיטון השתתפה אתו בהצגה שכתב "שחק אותה, סם" (אחרי זה כיכבו גם בגרסה הקולנועית) ונפרדו לפני שנסעה ללוס אנג'לס לצלם את "הסנדק" (1972). לאחר מכן כיכבה במרבית סרטיו משנות ה-70: "ישנוני", "אהבה ומלחמה", "אנני הול" (שזיכה אותה באוסקר), "רגשות" ו"מנהטן" (גם הופיעה לקטע שירה ב"ימי הרדיו" ב-1987), וחזרה לככב לצדו ב"תעלומת רצח במנהטן" ב-1993). היא התעקשה שיגיע ויעלה לבמה לתת לה את פרס ה-AFI (איגוד הקולנוע האמריקאי) והוא היה אדיר. ולא נראה לו מוזר (/מעוות?) לציין שאחרי שנפרדו הוא היה גם עם שתי האחיות שלה!

הוא כותב שלא היה בקשר רומנטי עם שחקנית או מישהי מהצוות שלו אלא כשהיה במערכת יחסים איתה קודם לכן, ואז נוגד את דבריו כשהוא כותב על רומן עם ג'סיקה הרפר מ"אבק כוכבים" (וכוכבת הקטע הבא המושלם מ"אהבה ומלחמה").

כמצופה, מערכת היחסים המשונה של מיה פארו תופסת חלק נכבד מהספר. היא יוצאת רע מאוד מהספר כבת אדם וכאמא עוד לפני שמגיעים לפרידה שלהם. הם "יצאו" יחד במשך 13 שנה. לדבריו, מעולם לא ישן אצלה בבית ורק פעמיים אולי ישנה אצלו. במהלך השנים האלה, שבהן כיכבה בכל סרטיו (מ-1980 עד 1992), המזכירה שלו התקשרה לפארו כדי לקבוע את המפגש עם אלן ("מונית תבוא לאסוף אותך ב-20:30").
הוא מתאר את ההתעללות שלה בילדיה המאומצים הרבים ואת יחסיה המעוותים עם ילדיה הביולוגיים, שהיא אהבה לשנות את שמותיהם לעתים תכופות, כולל דילן ורונאן (שהוא מקפיד לקרוא לו בשם סאצ'ל שנשא במשך השנים הראשונות אחרי לידתו). ויש פירוט נרחב (קרי כתב הגנה) על ההאשמות נגדו. הטיעונים שלו בנוגע למיצוי החקירה בעניין ההאשמות של דילן משכנעים ומיותרת החזרה שלו על עיקרי ההגנה.

"בעלים ונשים". וודי אלן, מיה פארו.

"בעלים ונשים". וודי אלן, מיה פארו.

הוא כל הזמן טוען שלא אכפת לו מפרסים ומהאוסקר, אבל מציין את כל השחקנים שזכו באוסקר על סרטיו וטועה לגבי האוסקר וג'ק ניקולסון (טעות שעורך היה אמור לעלות עליה). בסרט התיעודי Wild Man Blues על סיבוב ההופעות שלו ברחבי אירופה עם קבוצת הג'ז הוא טעה לגבי האוסקר ומרלון ברנדו, אז זה חשוב או לא?
ניקולסון היה אמור לשחק ב"חנה ואחיותיה" בתפקיד אליוט, שאותו מגלם מייקל קיין. התפקיד נכתב לאמריקאי ואלן לא שש לתת אותו לאנגלי. קיין מתאים יותר לתפקיד כי לא היה מפתיע אף אחד שדמות של ניקולסון בוגדת באשתו עם אחותה.
את "שושנת קהיר הסגולה" החל לצלם עם מייקל קיטון בתפקיד הראשי הכפול, ואחרי ימים ספורים החליף אותו בג'ף דניאלס (זה מייקל קיטון בצילום מרחוק כשהוא יושב בודד בפארק השעשועים הנטוש).
הוא כותב על "ספטמבר" שצילם את כולו מחדש עם צוות שחקנים שכולו הוחלף מלבד פארו, ועל שליש "פשעים ועבירות קלות" שהוצא מהסרט וצולם במקומו משהו אחר.
ו"חצות בפריז" היה אמור להתרחש במקור בניו יורק ועם קרי גרנט בתפקיד הראשי! אבל כשעלה הרעיון הוא כבר פרש מהקולנוע (מ-66' עד מותו ב-86' סירב להצעות רבות).

"ספטמבר". מיה פארו, דיאן ווייסט.

"ספטמבר". מיה פארו, דיאן ויסט.

הוא מיתמם כשהוא לא מבין למה אנשים ממשיכים להאמין להאשמות של דילן פארו, שהיתה בת 6 בזמנו, הוא לא מבין שזה קשור ישירות לדרך שבה הכיר את אשתו הנוכחית. אני גם טוען שאם היה ממשיך לעשות סרטים טובים מאוד כמו פעם אז פחות היו ששים להוקיע אותו ולצאת נגדו.
אפילו ההסבר שלו על הקרבה שנוצרה בינו לבין סון-יי נשמע תמים וסביר. ושוב, זה אחרי הרבה מאוד דברים שהוא מסביר באופן שקול ואינם בגדר הנורמה.

הוא עונה גם לתלונות החוזרות בארה"ב על כך שעל אף שהסרטים מתרחשים בניו יורק אחוז אפסי של שחקנים שחורים מלוהקים לסרטים שלו. התשובה שלו גרועה, לא מחזיקה מים (ניסיתם פעם? זה בלתי אפשרי) ועדיף שלא היה נכנס לזה אם זאת תשובתו: "אין לכך מניע דרמטי". זה בדיוק העניין! זה לא צריך להיות משנה שדמות היא שחורה, לא צריך לעשות מזה עניין גזעי, היא פשוט צריכה להיות שם, בלי לשנות מילה בטקסט. אולי זה עניין של דור אחר. שמעתי שיש לו אישה צעירה, אולי כדאי שידברו על זה מתישהו.

"אפרופו כלום" (Apropos of Nothing) ניתן להזמנה באנגלית לארץ, מאתרים כמו 'אמזון' ו'בוק דיפוזיטורי'.

תורך להביע את עצמך. מה תרצה להגיב בנושא?