סיכום שנת 2024 בקולנוע.
סיכום השנה שעברה שלי נעשה בצל המלחמה. מי האמין שבמשך כל 2024 עדיין נהיה במצב מלחמה. השנה הקולנועית הנוכחית סבלה משתי השביתות הארוכות בהוליווד בשנה שעברה, כשחודשים שבתו איגודי השחקנים ואיגודי התסריטאים. סרטים ממדינות אחרות לא סיפקו כיסוי מספק על המחסור בתוצרת אמריקאית.
לגלן פאוול לקח זמן לפרוץ (שחקניות אמריקאיות נוטות להיעלם אחרי גיל 36) וזה קרה. השנה הופיע בשלושה סרטים: הקומדיה הרומנטית "רק לא את" האיומה, קומדיית הפעולה "היט מן" של ריצ'רד לינקלייטר, ו"טוויסטרס" הבינוני. הוא חתיך, שילוב של טום קרוז ומת'יו מקונוהי, ויש לו קסם שזה מספיק בימינו עם מעט מאוד כוכבי קולנוע חדשים.
לשחקנית הגרמנייה סנדרה הולר היתה שנה מוצלחת עם שני סרטים עם פרופיל גבוה: "אזור העניין" בגרמנית שזיכה את בריטניה באוסקר הראשון בקטגוריית הסרט הזר ו"אנטומיה של נפילה" הצרפתי.
12 מתוך 13 הסרטים הכי מצליחים בארה"ב השנה היו סרטי המשך, כשהיוצא מן הכלל "מרשעת: חלק 1" המוזיקלי, שמבוסס על מחזמר מצליח שמבוסס על ספר שמתרחש בעולמו של "הקוסם מארץ עוץ", אחד הסרטים האהובים ביותר בכל הזמנים. את שני המקומות הראשונים בטבלה תופסים "הקול בראש 2" ו"דדפול ווולברין" (סרט דדפול השלישי), וגם "ביטלג'וס ביטלג'וס" הרוויח יפה, 36 שנים אחרי הסרט הראשון.
"דדפול & וולברין". יו ג'קמן.
סרטי אימה ממשיכים לשבור קופות בארצות הברית, והשנה סרטים שונים משכו שחקנים מפורסמים: דמי מור ב"יופי מסוכן", יו גרנט ב"פחד אלוהים", ג'יימס מקאבוי ב"אל תוציא מילה" וניקולס קייג' ב-Longlegs.
שני הסרטים הטובים ביותר שראיתי השנה היו תיעודיים(!) ולא הוקרנו בארץ בבתי הקולנוע: Brats על חבורת השחקנים הצעירים במחצית השנייה של שנות ה-80 שהודבקה להם התווית הזאת: אנדרו מקארת'י (במאי הסרט), דמי מור, רוב לאו, מולי רינגוולד (שלא התראיינה לסרט) ועוד; ו-Piece by Piece על פארל ויליאמס, סרט שנתתי לו הזדמנות רק כי הוא סרט אנימציה בסגנון לגו. מעבר למקוריות (תיעודי באנימציה כבר ראינו, תודה ארי פולמן) אבל השימוש בלגו (כמו בסרט האנימציה "סרט לגו") מייצר אפשרויות ואתגרים, ומצליחים לספר יפה סיפור (היה נחמד אם היו יותר דיאלוגים).
גם מותחן-הפעולה "בידוק" (Carry-On) של נטפליקס עשוי כמו שצריך, וכבר מדברים על סרט המשך (כמובן).
"בידוק". טארון אגרטון, טונטיו.
הסרט הישן הכי טוב שראיתי השנה: Something for Everyone מ-1970 עם מייקל יורק ("קברט") ואנג'לה לנסברי, סרט -עם שם נהדר- ש"סולטבורן" (Saltburn) של אמרלד פנל משנה שעברה, שגם אהבתי, חב לו הרבה מאוד.
לסיכום הסיכום, כבכל שנה, הדברים הטובים שבלטו בסרטי השנה הזאת:
- הגול הבא מנצח ההומור של הבמאי-תסריטאי טאיקה ואטיטי הופך סיפור צפוי לסרט ראוי לצפייה.
- מסכנים שכאלה בעלי החיים המוכלאים (גוף של כלב, ראש של ברווז), מאווררי התקרה דמויי הפרחים בליסבון, והבגדים מצליחים להיות משגעים ומרהיבים מבלי להשתלט.
"מסכנים שכאלה". אמה סטון.
- ארגייל סם רוקוול, פחות או יותר הדבר הטוב היחיד בסרט, מעולה, הגדרת הקוּל.
- אוריון והחושך די מוקדם בסרט יש סרטון קצרצרונצ'יק שהצחיק אותי באופן לא צפוי, דווקא בגלל שהוא מכוון לאוהבי קולנוע.
- חולית: חלק ב בקרב בהתחלת הסרט יש קטע מרשים באלגנטיות שלו -וגם בכך שהוא בלתי צפוי- שבו לוחמים עולים באוויר באלכסון על צלע הר.
- אזור העניין השימוש בקולות ובצלילים שמגיעים כל הזמן מעבר לגדר, והעשן של הרכבות/הארובות.
- כסף טיפש בסרט מלא מונחים כלכליים יש הרבה אנושיות ורגעים רגישים, כולל זה במכונית עם קלנסי בראון וקייט ברטון כהורים של פול דיינו ופיט דיוידסון.
- אלופי החיים (גם הסרט הראשון הופיע ברשימה בזמנו) יש רגעים ומשפטים ממש מצחיקים.
- אנטומיה של נפילה בסוף קטע ארוך מדי של מריבה בין סנדרה (סנדרה הולר) לבעלה היא טובה במיוחד.
"אנטומיה של נפילה". סנדרה הולר.
- ספר הפתרונות ההמצאות, העיצוב, ההומור, הכול פרי מוחו היצירתי של הבמאי-תסריטאי מישל גונדרי.
- הכפיל כיף לראות את ריאן גוסלינג ואמילי בלאנט יחד.
- מוזיקה (Música) סרט בשירותי הסטרימינג של "אמזון", שהוחלט לסווג אותו כסרט טלוויזיה, הקדישו המון מחשבה וניכרת ההשקעה המשתלמת בהרבה קטעים שבו הדמות הראשית (רודי מנקוסו, שגם כתב וביים) חושבת בצלילים, בקצב.
- חברים דמיוניים סטיב קארל מעולה.
- הקול בראש 2 מאיה הוק נותנת את קולה לחרדה, שמצטרפת לרגשות של ריילי בת ה-13, והתקף החרדה הוא יוצא מן הכלל וגולת הכותרת של הסרט המצליח מאוד הזה.
- עולם מפריד בינינו הדברים הכי קטנים ואנושיים, כשהם עשויים טוב, מצחיקים מאוד. במקרה הזה: למיקלה קר מאוד, הוא לא מצליח להדליק את התנור בביתו, והוא רועד כשהוא מתיישב לאכול מרק.
- צאי מזה צילום האחוזה הוא מיד אייקוני בתקופה שבה סרטים לא מספקים הרבה כאלה.
- ביטלג'וס ביטלג'וס כל סרט של טים ברטון מעוצב להפליא, ואנחנו מצפים לזה. במקרה הזה הנגיעות הקטנות המוקפדות כל כך מרשימות, עד החלונות והסולם הא-סימטריים. וגם מייקל קיטון נפלא, כצפוי.
- הסרט של 16:30 לעתים רחוקות בלבד יש הומור עצמי בקדימון. מתאים לקווין סמית', שבשנות ה-90 פרץ עם הסרט העצמאי "מוכרים בלבד" (.Clerks), ובמאה הנוכחית לא כתב וביים סרטים רבים שעניינו מישהו.
ובכתוביות הסיום של הסרט מופיעים שמות השחקנים והדמויות שגילמו, כרגיל, ואחרי השם האחרון (של רוסריו דוסון) מופיע שאת "בית קולנוע אטלנטיק" גילם "בית קולנוע סמודקאסל" (שבבעלות קווין סמית').
- אמיליה פרז הקטע הקצרצר הריקודי עם הרובים!
- יופי מסוכן דמי מור משחקת מצוין.
- מושבע מס' 2 הרעיון במרכז דרמת בית המשפט שביים קלינט איסטווד (בן ה-94!) הוא מבריק (הסרט לא): במהלך דברי הפתיחה של התובעת במשפט רצח מבין מושבע (מס' 2) שיכול להיות שהוא האשם במות הקורבן, והוא בדילמה מוסרית: האם להרשיע אדם חף מפשע?
- החדר הסמוך אפשר להתרשם מדברים גם כשהם צפויים: העיצוב -כמו בכל הסרטים של פדרו אלמודובר- עשוי לעילא מבלי לזעוק "שימו לב אליי! אני תפאורה!" עם הקפדה יתרה עוצרת נשימה לכל תמונה על קיר, ספל, ספה, דלת עד החפצים הקטנים שממלאים מגירות בכל בית. תענוג.