"פרוקסימה" – ביקורת פסטיבל ירושלים #2: סרט קטן ומרגש

"פרוקסימה". זלי בולאן, אווה גרין.

פסטיבל ירושלים 2020 – "פרוקסימה" הוא סרט קטן ומרגש. הסרט מספר על מערכת היחסים בין אם לבתה, ועל הנסיון של האם לאזן בין הקריירה שלה לרצון להיות חלק משמעותי בחיי הבת הצעירה. זו אינה סיטואציה ייחודית והיא הוצגה באינספור סרטים בעבר. על מנת להפוך את הסיפור למעניין וייחודי יותר, הוא מוצב בתוך סיטואציה מפתיעה שלא השתמשו בה עדיין כדי לספר סיפור זה – המסע לחלל.

שרה (אוה גרין) חולמת מאז היתה ילדה קטנה להגיע לחלל. עכשיו, ברגע האחרון, היא נבחרת על ידי סוכנות החלל הצרפתית להחליף את אחד משלושת חברי הצוות שעומדים להמריא למשימה בת שנה במסגרת פרוייקט חקר מאדים. ההתרגשות הגדולה מתנגשת עם העובדה שלשרה ילדה בת שבע, סטלה (זלי בולאן), אשר היא המטפלת העיקרית בה, לאחר שהיא ובן הזוג שלה תומאס נפרדו. הניסיון לשלב בין חלום חייה לאהבת חייה הוא הבסיס והלב של הסרט.

הקשיים בדרך להמראה כמובן לא עוצרים שם. שרה מצטרפת לשני האסטרונאוטים האחרים במשימה, מייק (מאט דילון) ואנטון (אלכסיי פאטב), אחרי שאלה כבר עברו דרך ארוכה. שרה זרה גם מעצם היותה חדשה בצוות, אבל לא פחות, אם לא יותר, גם מעצם היותה אשה. מייק לא מרוצה מהצטרפותה ולא מסתיר את זה. המלחמה שלה בחוסר הרצון שלו לחלוק את המשימה עם אישה, מדרבנת אותה ודווקא מאפשרת לה להתמודד עם הקשיים ההתחלתיים.

"פרוקסימה". מאט דילון, אווה גרין.

קל מאוד היה להפוך את הסרט לקלישאה. כשמדובר בחלל, תמיד אפשר להפוך את הסרט למסע נוצץ אל הניצחון האנושי על המגבלות שהיקום מציב לנו. אבל לא על זה הסרט והוא לא הולך בכלל לכיוונים האלה. הבימאית אליס וינוקור, שגם כתבה את התסריט עם ז'אן-סטפן ברון, יודעת בדיוק מה הסיפור אותו היא רוצה לספר והיא עושה זאת ביד בטוחה. היא לא נופלת כמעט בכלל לקלישאות ושומרת על סרט מאופק ומאוזן מאוד.

כך למשל תומאס, בן הזוג לשעבר של שרה, לא מסתפק בלהיות הקלישאה של מי שנמצא שם רק כדי להקשות. כמובן שהם רבים בינהם, אך הוא דמות מלאה, ויש לו גם נקודות זכות בסרט. כך גם מייק, אותו שוביניסט אמריקאי שטורח להציג את שרה לקהל המוזמנים במכון החלל באופן הבא – "חשבתי שנשים צרפתיות טובות במיוחד ב… בישול". הוא מהווה מקור לקשיים רבים עבורה במהלך הסרט, אך גם משענת ברגעים שהיא (והצופים) כלל לא מצפים לה.

"פרוקסימה". אווה גרין.

הבדידות היא נושא מרכזי נוסף בסרט. בחלל אנו מצפים שהאדם יהיה בודד, אך הסרט מתרחש על פני כדור הארץ ונראה כי הבדידות כאן בלתי נסבלת לא פחות. שרה וסטלה בילו שעות רבות יחדיו עד שהגיע לפתע פרוייקט החלל "פרוקסימה". עכשיו שרה בודדה באימונים וסטלה בבית. גם כשסטלה מגיעה לבקר פעם אחת, שרה לא מצליחה להתפנות. אחרי שהיתה עם סטלה כל חייה, פתאום היא שומעת על דברים שקורים לה מפי אנשים אחרים – סטלה שברה יד, סטלה מאוהבת. היא לא חלק מזה. היא שומרת פתח מילוט – יש לה פצע מזוהם ברגל. אם לא יתרפא לא תוכל לטוס. האם היא רוצה שיתרפא? האם שווה לוותר על התקופה הזו שלא תחזור בחיי בתה כדי להגשים את חלומה ולעשות דבר יוצא דופן כל כך?

סטלה, שאין לה אחים, מביטה לאורך הסרט בקנאה גדולה וממרחק באחים שמשחקים יחדיו. המעבר אל אביה ניתק אותה מחבריה והיא לא משתלבת בקלות בבית הספר, כך שהיא לבד בבית ולבד בבית הספר. במהלך הסרט, בזמן שהן ינסו, כל אחת בדרכה, להתמודד עם המרחק בינהן, הן יתפתחו ויפתחו את היכולת להתקדם ללא תלות של אחת בשנייה.

"פרוקסימה". זלי בולאן.

אוה גרין בתפקיד שרה עושה סוף סוף תפקיד לו היא ראויה והיא מרגשת מאוד. האיפוק והאצילות שלה, כמו גם העיניים והחיוך שלה, מצליחים להעביר שלל רגשות בצורה מופלאה וחלק גדול מאוד מהצלחת הסרט שייך לה. גם זלי בולאן בתפקיד בתה נהדרת. הכימיה בין השתיים נפלאה.

לבסוף, כשהסרט המרגש מסתיים, במהלך כותרות הסיום משובצות תמונות אמיתיות של אסטרונאוטיות עם ילדיהן. כל אסטרונאוטית מקבלת את זמן המסך שלה עם פירוט משימות החלל בה השתתפה. המחווה היפה הזו מעצימה עוד יותר את המסר של הסרט ואת המאבק שנשים נדרשות לו כשהן מנסות להיכנס לאזורים שנחשבים כגבריים. מדהים ועצוב עד כמה זה עדיין נכון ב-2020.

דירוג: