"פרוקסימה". אווה גרין.
כמו אחיו החיפאי, גם פסטיבל הקולנוע ירושלים 2020 (ה-37 במספר) הלך למתכונת מקוונת בשל מגבלות הקורונה. כהרגלו, הוא מציג מגוון רחב של סרטים מכל העולם (כשדווקא שלושה סרטים ישראליים לא זמינים לצפיה) וישנם סרטים ישראליים קצרים שניתנים לצפיה ללא עלות (שעליהם "תשלמו" בצפייה בחסויות שלפעמים ארוכות כמו הסרט עצמו). האתר נגיש מאוד, אך מסיבות אבטחה דרישות הדפדפנים להצגת הסרטים משונות (אין אפשרות ל-Chrome או Firefox אם צופים דרך Windows וצריך לפנות ל-Edge ו-Internet Explorer).
בני האדם האחרונים והראשונים (איסלנד, 2020)
בשנים האחרונות נראה שהפופולריות של ספרי האודיו עולה, וזו כנראה הסיבה שהמלחין האיסלנדי יוהאן יוהנסון ("המפגש", "אסירים") החליט לביים סרט שבו מקריאה לצופים טילדה סווינטון האגדית ("חייבים לדבר על קווין", "מלון גרנד בודפשט") ספר מדע בדיוני מאת הסופר הבריטי אולף סטייפלדון, בזמן שמוקרנות תמונות של מבנים משונים במעבר איטי ובשחור לבן כשברקע מושמעת מוסיקה של יוהנסון. שלושת החלקים (תמונה, קריינות, מוסיקה) לא קשורים אחד לשני במיוחד.
סווינטון מבקשת מספר פעמים "להקשיב היטב" לדבריה, כי בהקשבה לסיפורה נוכל לעזור אחד לשני. היא מספרת על בני האדם של עוד 2 מיליארד שנים ומפרטת על כל פרטי חייהם. למעשה, עד אמצע הסרט (בדקתי בשעון של הסרט! – תכונה נוחה/מפריעה של צפייה מקוונת) אין בכלל סיפור, אלא תיאור מתמשך שנעצר רק על ידי בקשותיה להקשיב. בסיום הסרט לא ממש הבנתי איך יכולתי לעזור או איך היא יכולה הייתה לעזור לי (והקשבתי היטב).
אני יכול להקשיב לטילדה סווינטון מקריאה ספר טלפונים, לכן החוויה לא הייתה נוראית עבורי, פשוט מיותרת, שלא ממש גרמה לי לרצות לקרוא את הספר המקורי.
האישה שברחה (קוריאה הדרומית, 2020)
בזמן נסיעת עבודה קצרה של בעלה, גאם-הי (מין הי קים) מנצלת את הזמן כדי לקיים מפגשים של אחת על אחת עם שלוש חברות ותיקות שלה, והצופים זוכים להציץ לחייהן של ארבע הנשים ממקום מאוד אותנטי ולא מתאמץ. מצד אחד, השיחות ברובן סתמיות שמתרכזות בנושאים יומיומיים. מן הצד השני, בזכות החזרתיות מה של דבריה של גאם-הי על חייה ועל בן זוגה, ניתן לקבל, באמצעות התגובות והשאלות השונות של כל אחת מהשלוש, מבט עמוק יותר על ההבדלים באישיותן וסוג החברות שיש להן עם גאם הי. בנוסף, המפגשים מופרעים בכל פעם על ידי דמות גברית, שלרוב עומדת בניגוד לשלווה הנשית ששוררת על המסך עד אותה נקודה.
הבמאי הקוריאני סאנג סו הונג, שכמו בשאר סרטיו שימש גם כתסריטאי, יצר סרט איטי ומדוד שדורש זמן הסתגלות לסגנון הייחודי שלו. הוא מנימליסטי מאוד, גם מבחינת המלל וגם מבחינה עיצובית, ובעיקר נסמך על הנוף שמשתקף מהחלון באתרי המפגש השונים. בזכות אלה הוא מרגיש אמין ולא משעמם, אך קשה לומר שהוא יתאים לכל צופה. הבחירה בתקריבי מצלמה בקטעים לא מעטים בסרט מעוררת תהיה, בעיקר כשהשימוש לא מעלה את רמת הדרמה או מדגיש חלק שלא מושך תשומת לב ממילא.
דמותה של גאם-הי מגולמת בצורה נעימה ומעוררת אמפתיה על ידי קים, שזהו שיתוף הפעולה השביעי שלה עם הונג בחמש השנים האחרונות. גם הדמויות האחרות משוחקות באופן מתאים, אך ניתן להניח שבמכוון, מוצגות באופן פחות כובש מאשר של גאם-הי.
אורכו של הסרט כשעה ורבע, ולמרות שהוא כן שומר על עניין לכל אורכו, הוא מרגיש ארוך יותר. לא נהניתי במיוחד מהצפייה בו, אבל זה בהחלט לא היה סרט רע.
פרוקסימה (צרפת, גרמניה, 2020)
תנו לי סרט עם אווה גרין ("החולמים", "חוש מושלם") ורוב הסיכויים שאהנה מספיק מהופעתה המהפנטת, כדי שלא אתייחס יותר מדי לפגמים שבו. גם בסרט זה היא מפליאה ביכולות המשחק שלה, ומוציאה אותו מהמשבצת של "סרט נדוש על אמא קרייריסטית שצריכה לאזן בין המשפחה לעבודה". טוב, גם הטיסה למאדים קצת עוזרת.
שרה לורו (גרין) חלמה להיות אסטרונאוטית מאז שהייתה ילדה. היא כיוונה את כל הקריירה שלה לשם ואפילו בדרך הכירה את בעלה האסטרופיזיקאי, איתו הביאה לעולם את סטלה (ז'לי בולאן, שמשחקת נהדר). הקשר בין בני הזוג לא שרד, ובעוד ששרה נשארה לגדל את בתם בצרפת, בעלה חזר להתגורר בגרמניה. בנקודת זמן זו מקבלת שרה את הבשורה שהיא התקבלה למשימה לטיסה למאדים. נשים רבות יוצאות למשימות לחלל, אבל כמו בהרבה תחומי עיסוק אחרים, הגברים הם המין השולט. אז בתוך כל הקושי הפיזי והמנטלי של הכנה לטיסה לחלל, צריכה שרה להתמודד עם שוביניזם שמוטח בפניה מכל כיוון, ובעיקר מראש צוות המשימה (מאט דילון, "התרסקות", "הבית שג'ק בנה"), להוכיח את המסוגלות שלה, למרות השתייכותה למין היפה, וגם לדאוג לבת שלה ולהסתגלות שלה למעבר למדינה אחרת כדי להתגורר עם אביה. הסרט מתרכז בעיקר בקשר המיוחד של שרה עם בתה והקושי ששתיהן חוות מההתרחקות בשל הקריירה של האם, שכמובן רק מועצם מכך שהקריירה תרחיק אותה פיזית עד לכוכב לכת אחר.
זהו סרטה השלישי של הבמאית אליס וינוקור (שגם כתבה אותו), אשר בנתה אותו היטב (בארבע שפות שונות! צרפתית, אנגלית, גרמנית ורוסית) ובאמצעותו מעבירה מסרים ברורים על נשיות, אמהות והתגברות על קשיים. הסרט מאזן בין היוקרה שמוקרנת החוצה של תכניות החלל, לבין הפשטות (ואף העליבות) של התכניות בפועל, אותו האיזון שבין חלום למציאות. מה שווינוקור לא הצליחה לעשות עבורי הוא להעביר פואנטה או אפילו ריגוש, שהסתמן שמחכים מעבר לפינה, אך מיאנו להגיע, גם ברגעי השיא של הסרט.
אולי בכל זאת הסרט נמצא קרוב מספיק למשבצת של "סרט נדוש".
"פרוקסימה". זלי בולאן, אווה גרין.