לכבוד "לא זמן למות": על חמשת סרטי ג'יימס בונד בכיכובו של דניאל קרייג

"לא זמן למות". דניאל קרייג.

"לא זמן למות". דניאל קרייג.

ההתרגשות לקראת הבונד החדש "לא זמן למות" היתה אצלי בשיאה בימים האחרונים. אם הייתם אומרים לי לפני עשר שנים שאני כל כך אתרגש ושאשב עם בני לראות בשלושה ימים את ארבעת הסרטים הקודמים בסדרה, הייתי אומר שזה מופרך כמעט כמו הסרטים המדוברים. סרטי בונד מעולם לא עניינו אותי במיוחד. ראיתי לא מעט, אבל בעיקר בבית ולא בקולנוע.

מתישהו בתחילת העשור הקודם משהו גרם לי לרצות לקרוא את הספרים של איאן פלמינג. הספר הראשון, "קזינו רויאל", היה הפתעה מהנה כל כך, שגמעתי ברצף את כל 14 הספרים. כשאכתוב על הספרים אתרכז בכאבי על ההידרדרות של הדמות לקראת סוף הסדרה, אבל כיצירה כוללת אני מאוד אוהב את הספרים ועל דמותו של בונד אני מת.

ג'יימס בונד של פלמינג דומה בהרבה לגיבורי ספרי הבלש הפרטי של צ'נדלר מאשר לדמות הקולנועית שלו לאורך השנים. בונד של הספרים קשוח, אלים, בעל חוש הומור יבש ומתאהב סדרתי.

לאחר קריאת הספרים החלטתי לצפות בכל סרטי בונד. הבנתי מיד שגם אם הסרטים הראשונים נאמנים מבחינה עלילתית לספרים, בונד עצמו לא דומה לדמות שהתאהבתי בה, אלא לדמות אליה הפך בספרים המאוחרים יותר. דמות שהיתה לי קשה. בכל זאת, נהנתי מהסרטים של קונרי ודלטון. נהנתי הרבה פחות מאלו של ברוסנן ומור. כשהגעתי לסרטים עם דניאל קרייג פתאום, בפעם הראשונה, התאהבתי בסדרה. בעיני דניאל קרייג הוא בונד מושלם. אני די משוכנע שפלמינג היה אוהב אותו מאוד.

התלונה הגדולה ביותר של אנשים לקרייג ולסרטים שלו היא שזה לא ג'יימס בונד. לפחות לא מה שהם היו רגילים אליו. הם צודקים, וכמה טוב שזה קרה.

אני יודע שמה שאכתוב עכשיו מנוגד לדיעה של רוב האנשים, אבל בונד של קרייג הוא הבונד הכי רגיש ופגיע עד כה. נכון, הפנים שלו תמיד במצב קשיחות שלא מביעה רגש, אבל שפת הגוף שלו, הפאוזות, האופן בו הוא מבצע את הטקסט ובעיקר המבטים בעיניים, מציפים את המסך במה הוא מרגיש. והוא מרגיש הרבה. קרייג שחקן מצוין ויש לי תחושה שבחיים שאחרי בונד הוא יספק כמה תפקידים מעולים.

"לא זמן למות". דניאל קרייג.

"לא זמן למות". דניאל קרייג.

הסרטים האלה גם פועלים באופן שונה מבעבר. הם המשכיים. כל סדרת הסרטים עם קרייג מבריקה למדי ומנסה לפענח איך אפשר לאתחל סדרה אנכרוניסטית באופן שיתאים לתקופה ויצליח להיות עדיין נאמן למקור. התשובה האמיתית היא שאי אפשר והם (ואנחנו) נוכחים בכך סרט לאחר סרט, תוך שהם מתכתבים בתדירות גבוהה עם סרטי העבר, ומתקדמים לסוף הבלתי נמנע.

עכשיו, אחרי שצפיתי בסרט החדש "לא זמן למות" (ביקורת), חשבתי לשתף אתכם בכמה מחשבות שלי על הסדרה של קרייג ולנסות להסביר למה אני כל כך אוהב אותה. כל אחד מהסרטים האלה פועל בשתי רמות. ברמה הברורה זהו סרט בונד. יש נבל, יש אשה, יש אקשן ויש פיצוצים. אבל המעניין יותר הוא האופן בו בונד בגילומו של קרייג לא מרגיש נוח בתוך הסרט הזה. הוא עושה את הדברים אחרת.

הסרט הראשון עם קרייג היה עיבוד נאמן מאוד ל"קזינו רויאל", הספר הראשון של בונד. ההחלטה לחזור לספר הראשון של בונד היא משמעותית. לחזור לנקודה בה גם הדמות הספרותית היתה עדיין נקייה ממיתולוגיה. המקום בו הכל מתחיל. זו הסיבה שהנאמנות הגבוהה לספר מחזקת את התחושה שאנחנו במחוזות אחרים. אבל בעוד שהספר מתחיל מאפס, סדרת הסרטים מתחילה מאפס מדומה, שכן כמות נאה של סרטים איקונים ניצבים מאחוריה.

"קזינו רויאל". דניאל קרייג.

"קזינו רויאל". דניאל קרייג.

זה לא רק בונד חדש. זה גם טון חדש. למעשה הכל מרגיש חדשה, רק "אם" אותה מגלמת ג'ודי דנץ' היא ותיקה. 007 הולך, 007 בא, אבל הגוורדיה הישנה נשארת. הרי לא היתה בעיה להחליף גם את "אם" אם רצו. למה להשאיר אותה אם לא ליצור את הניגוד בין החדש לישן כרעיון? טוב ששאלתם. יש עוד סיבה. תכף נגיע אליה.

אחד הדברים שהדהימו אותי בספר הראשון הוא עד כמה בונד מאוהב בווספר, מבין שהכל הבל הבלים ומתכוון להציע לה נישואים, לפרוש ולחיות חיים מאושרים. זה קורה בספר הראשון! בסרט זה לא מגיע לנישואים, אבל בונד עדיין שמח לוותר על הכל בשבילה (בגילומה של אווה גרין). זה לא הבונד שסיפרו לנו עליו. הבונד הישן והטוב שמחליף נשים כמו גרביים ושכופה את עצמו עליהן אבל זה בסדר כי הוא מחייך והן לא נחשבות.

בונד של קרייג מחפש את עצמו בעולם לכל אורך הסדרה. הוא לא מוצא. הוא מחפש אהבת אמת בסרט הראשון. הוא קשור ל"אם" בתפקיד אימו בחבל הטבור בסרטים הבאים. אחים מהורים אחרים יתחרו איתו על תשומת הלב ועל הבכורה. המוני אנשים ימותו בדרך. הוא ממשיך ומחפש מי הוא באמת ולמה. מחפש את הרלוונטיות שלו.

זו גם הסיבה שברוב הסרטים האלה התבנית הישנה של בונד לא עובדת. ככל שיתקדמו בסרטים כך ינסו להיצמד אליה, על מנת להאחז בעבר, וככל שיאחזו יותר, כך יכשלו יותר. סרטי בונד הקודמים היו מאוד ברורים – משימה, ביצוע, אישה יפה. הסרטים של קרייג הם לא סרטי ביצוע משימה, הם סרטי חיפוש. התפקיד של בונד בהם שונה מאוד ולכן הוא מניע את העלילה למקומות אחרים. חלקים גדולים מהם מונעים על ידי נקמה אישית. ממתי בונד מעורב אישית במשימות שלו?

"קוואנטום של נחמה". אולגה קורילנקו, דניאל קרייג.

"קוואנטום של נחמה". אולגה קורילנקו, דניאל קרייג.

לדעתי המפתח לעולמו של בונד הקרייגי (כמו גם בונד הספרותי) הוא הנשים. הנשים בסרטי קרייג מתחלקות לשתיים – יש את אלו שלא באמת מעניינות אותו והן שם רק כדי לספק את צרכיו המיניים ולמות, מזכרת מהעבר. התפקיד שלהן קצר מאוד והאפקט שהן משאירות על הצופה או על בונד כמעט לא קיים. לעומת זאת יש את הנשים שכובשות את ליבו. זה מתחיל עם ואספר ב"קזינו רויאל" אשר בה הוא מתאהב מעל הראש. היא בוגדת בו ומתאבדת, דבר ששובר אותו לחלוטין ומתחיל את מסע החיפוש שלו. מסע הנקמה שמתחיל בסוף הסרט הזה ממשיך בסרט הבא "קוואנטום של נחמה". האישה הדומיננטית שם היא קמיל מונטז משרותי הביון הבוליביאנים (אולגה קורילנקו). גם היא נמצאת במסע נקמה משלה. שני הנוקמים לא מאוהבים בסרט הזה. היחסים בינהם הם יותר של אח ואחות. הוא מדריך אותה. הוא דואג לה.

בסרט הבא, "סקייפול", היחסים עוברים עוד שלב. מאהובה – לאחות – לאמא בסרט הזה. זה רק טבעי ש"אם" מתפקדת על תקן אמא שלו. גם היא מתה כמובן.

בואו נעצור רגע ונסתכל על "סקייפול", שהוא בעיני גדול סרטי בונד. הסרט הזה, שהוא הסרט איתו ציינו 50 שנים לפרנצ'ייז, מרשה לעצמו להיכנס בכל הכח במותג. בונד מגלם ערכים אנכרוניסטים. ההתנגשות של הערכים האלה עם העולם המודרני מצריכים ליישב אותם. פתאום הגיוני שג'ודי דנץ' נשארה כ"אם". העולם המודרני מציב נשים בעמדות מפתח. לצד בונד יש סוכנת שטח חדשה ושחורה (נעמי האריס). למה נשים מאיישות את התפקידים האלה שאמורים להיות רשומים בטאבו על שמם של גברים לבנים? למה עולם הריגול שהסתמך על מרדפים ומאבקים פנים אל פנים מסתמך פתאום על כל כך הרבה טכנולוגיה מודרנית?

"סקייפול". נעמי האריס.

"סקייפול". נעמי האריס.

האופן היחיד בו בונד יכול לנסות להתמודד עם זה הוא למחוק את ההווה ולחזור אל העבר. כך חוזרים לאסטון מרטין. כך חוזרים לאחוזת סקייפול בה גדל. כפי שבספרים הראשונים של פלמינג אין מדור Q, גם כאן מסתמכים על מלכודות תוצרת בית ועל מחילות מסתור בנות מאות שנים. לאחר שהוא מצליח להחריב את עברו ולאחר ש"אם" משלמת בחייה על זה שהיא העיזה להיות "אם", הבניה מחדש יכולה להתחיל במקום היחידי בו בונד יכול להתקיים בלי להתמודד עם התנגשות העולמות – בעבר. לראשונה בסרטי קרייג אנו בכניסה למשרד הישן והמוכר מהסרטים הקדם-קרייגים, שם סוכנת השטח עושה את הדבר הנכון והופכת להיות מזכירה (מסתבר ששמה מאניפני) ו"אם" חוזר אל ידיו של גבר לבן. הסדר שב על כנו.

בעולם מושלם זה היה סרט הבונד האחרון. בעולם שלנו הגיע אחר כך "ספקטר". מה עושים יוצרים אינטליגנטים שהראו עכשיו לאורך 3 סרטים שבונד לא יכול לתפקד בעולם המודרני? פשוט מאוד, עושים סרט כל כך מופרך שיאשש את זה. ל"ספקטר" יש פתיחה מהממת שגורמת לך לחשוב שזה יהיה הסרט הכי טוב בעולם. הבעיה היא שהם ניסו להשיג יותר מדי בסרט ובסופו של דבר פספסו.

אם גמרת את בונד בסרט הקודם ואתה רוצה להפוך את ההווה שלו לעבר, מה תעשה? תחזיר את האוייב הכי מיתולוגי שלו – בלופלד. בלופלד, מעבר לנסיונות הפשע שלו, גם הרג את אשתו של בונד בסרט "בשירות הוד מלכותה" משנת 1969, סרט שלטעמי הוא הטוב ביותר בסדרה אחרי "סקייפול". זה היה יכול להיות רעיון מעניין, אבל בלופלד בגילומו של כריסטוף וולץ הנפלא הוא דמות עלובה. צל חיוור של הנבל המטופש והצבעוני של הסרטים הישנים. ובואו לא נזכיר את הקשקוש על האחים. בקיצור, לכאורה זה נראה כפספוס, אבל אולי זה המשכה של התזה – אי אפשר לשחזר את העבר בהווה. אנחנו יכולים לנסות אבל זה נידון לכישלון.

ובכל זאת, שוב בת זוג חדשה לבונד, שאותה הוא אוהב מאוד. ולא סתם בת זוג – הבת של האיש שבגללו ואספר התאבדה. מפה לשם, בונד שוב פורש (לא לפני סוף נוסף מיותר שלא קשור לכלום ורק מראה עד כמה העולם החדש לא מיטיב עם סרטי בונד) והם חיים באושר ואושר עד הסרט החדש.

"ספקטר". ליה סיידו, דניאל קרייג.

"ספקטר". ליה סיידו, דניאל קרייג.

על הסרט החדש אני לא יכול לדבר כמעט מבלי לספיילר אותו. אני לא אספיילר אותו כמובן, אבל אני באמת מציע למי שקורא שיעצור כאן ויחזור אחרי שיראה את הסרט.

הסרט החדש בנוי משני סרטים. האחד – סרט בונד חלש מאוד עם נבל איום ונורא. השני – סיום מבריק ומושלם לסרטי קרייג.

בסרט הזה ברור מעל לכל ספק שחשיבות הנשים וההשפעה שלהן על הפעולות של בונד היא הדבר המהותי ביותר בסדרה. לעומת דמויות גבריות חלשות, הנשים משמעותיות גם אם הן מופיעות לסיקוונס אחד בלבד.

"לא זמן למות". דניאל קרייג, לשאנה לינץ'.

"לא זמן למות". דניאל קרייג, לשאנה לינץ'.

כשבונד מופיע פתאום לאחר הפרישה הארוכה במשרד של "אם" הוא מגלה להפתעתו שהחליפו אותו בסוכנת צעירה ושחורה. אני לא מבין. לא סיכמנו בסוף "סקייפול" שמקומן של סוכנות צעירות ושחורות בעמדת המזכירה? אז זהו, שגם הסרט הזה ממשיך בחוסר היכולת של ההווה לתפקד לפי הנורמות של העבר. מאניפני אולי חזרה להיות מזכירה, אבל היא שותפה לישיבות סודיות ומשמשת כאשת סוד של "אם", Q וכמובן בונד.

זה סרט הבונד היחיד, אם אני זוכר נכון, שסצינת הפתיחה והסיום שלו מציבה במרכזה אישה. זה אפילו משמעותי מזה. הטקסט של האשה הזו בסצינת הסיום עושה מהלך מופלא שמפקיע את הסיפור מבעלותו של בונד ומעביר אותו לתחום המיתולוגיה. בהפקעה הזו היא לוקחת לעצמה את הזכות לשנות את הסיפור בין אם הוא ירצה בכך ובין אם לא.

אם הנשים בסרט בעלות תושיה, עוצמה וחשיבות, הרי שהנבלים עלובים מאוד. זה חוזר אל בלופלד בהופעת אורח חלשה וממשיך עם הנבל האיום ונורא שמגלם רמי מאליק. הוא משחק אותו נורא, אבל גרוע מזה, הוא כתוב כשבלונה עלובה של נבלי בונד הכי גרועים אי פעם. לא פלא שהנשים משתלטות כשהגברים כל כך חסרי יכולת.

"לא זמן למות". רמי מאלק.

"לא זמן למות". רמי מאלק.

כדי להשלים את נסיון החזרה לעבר – פעם ראשונה אצל קרייג אנחנו אצל הנבל במפעל הסודי שלו ועל אי. הכי בונד שיש. כמו פעם. אבל אי אפשר פעם. אה לא? אז איך ממשיכים מכאן? לא יודע. גם בונד נראה כאילו הוא לא יודע כבר מה הוא אמור לעשות. תלכו לסרט ותראו.

כבר בסרטים הקודמים אפשר היה לראות שבמקומות בהן בעבר נשים חשופות גוף קיבלו מקום של כבוד, בסדרה של קרייג, בונד חשוף החזה מקבל מקום של כבוד, הן בשירי הפתיחה והן ברגעים רבים לאורך הסרט. זה בולט כבר בסרט הראשון בו יש היפוך לסצינה מסרט הבונד הראשון "דר' נו". שם אורסולה אנדרס יצאה מהים עם בגד ים בעוד שון קונרי בוחן אותה. כאן דניאל קרייג יוצא כדוגמן מהים בעוד האשה שתכף ישכב איתה (דבר שיובל למותה, כמו יותר מדי נשים ששוכבות עם קרייג) יושבת על סוס ומביטה בו.

הסרט הזה מביא להקצנה את מה שהתחיל ב"סקייפול". בונד לא יכול להמשיך ככה. הוא שייך לעולם הישן והעולם שייך לצעירים. העובדה שהסדרה הזו מצטלמת כבר מעל ל-15 שנים נראית על פניו של קרייג. בונד בסרט הזה עייף. אין לו כח למאבקים יותר. הוא רוצה את אותו דבר כבר מהסרט הראשון – אהבה ושקט.

"לא זמן למות". ליה סיידו, דניאל קרייג.

"לא זמן למות". ליה סיידו, דניאל קרייג.

כל הסרטים של קרייג מתכתבים עם סרטי העבר, אבל בסרט הזה זו לא קריצה אלא תמה מרכזית. כשיצא הסרט הנפלא "בשירות הוד מעלתה" בשנת 1969 הוא הבהיל את המפיקים. הוא היה הסרט הראשון לאחר עידן שון קונרי. הבחירה בג'ורג' לזנבי נראתה להם בדיעבד כשגיאה. הסרט הכניס סכום יפה, אבל רק חצי ממה שהכניס הסרט הקודם בסדרה. אני מניח שהם תלו את האשם, מעבר לבונד החדש, בשבירת המבנה. בונד מתאהב. בונד מתחתן. בלופלד הורג את אשתו והסרט נגמר באנטיקליימקס בו בונד מחזיק ברכב את גופת אשתו ובוכה. "יש לנו את כל הזמן שבעולם" הוא אומר, חזרה על משפט שהגיע מוקדם יותר בסרט. We Have All the Time in the World. זהו גם שם השיר של הסרט – לא שיר שמקבל את שם הסרט אלא שיר שמקבל את שם המשפט המהותי בסרט.
המשפט הזה מופיע מספר פעמים בסרט הנוכחי. כשכתוביות הסיום התחילו, השיר מהסרט ההוא בביצועו של לואי ארמסטרונג התנגן והעצים את הכל עבורי. העבר וההווה סוף סוף מתחברים בסוף מושלם. יכול להיות שזו הבעיה שלי. לא ראיתי סרטים, ראיתי רעיונות. אבל אהבתי את הרעיונות בסרטים האלה, הם היו רעיונות חיים ומרגשים. אהבתי את בונד ואת הנשים שלצידו. הנבלים לא עניינו אותי. זה לא היה הסיפור הפעם. הסיפור היה המסע. זה היה חתיכת מסע ושמחתי מאוד לקחת בו חלק.

תורך להביע את עצמך. מה תרצה להגיב בנושא?