הולך לעיבוד: "הבחורים בסירה"

ג'ורג' קלוני על סט הצילומים של "משחקי שלטון" (2011)

"הולך לעיבוד" הוא טור חד פעמי, כנראה, על ספר שקראתי ועומד להפוך לסרט; איך אני חושב שייראה הסרט, מה אני מקווה לא לראות בו, ועל אלו חלקים מהספר בטח יוותרו.
בטור הראשון (ואולי האחרון) אעסוק בספר העיון "הבחורים בסירה" מאת דניאל ג’יימס בראון, שפורסם ב-2013 והצליח מאוד בארצות הברית.

קל מאוד לראות את הספר הזה הופך לסרט. הוא מגולל את סיפורו של עני מרוד שמוצא את מקומו בין בחורים ממשפחות טובות, שבזכות יכולתו הספורטיבית ועקשנות בריאה מתברג לנבחרת ארצות הברית שנשלחה להתחרות באולימפיאדה. ג'ורג' קלוני מביים את הסרט שנוכל לראות בסוף 2022 או יותר סביר שב-2023. גרסה קודמת של התסריט כתב כריס וייץ (שהיה מועמד לאוסקר על התסריט המעובד של "רווק פלוס ילד", שהוא גם ביים) כשקנת' בראנה אמור היה לביים את הסרט.

בסרטים שהוא מביים, קלוני אוהב מאוד לעסוק בארה"ב של פעם ובעיקר בסיפורים אמיתיים. לעומת אחד הסרטים הטובים ביותר שלו, "משחקי שלטון" עם ריאן גוסלינג שהתרחש בהווה ומבוסס על מחזה, רוב הסרטים שביים מתרחשים בעבר: "וידויים של מוח מסוכן" ו"לילה טוב ובהצלחה". באנשי טלוויזיה, "משחק מלוכלך" (Leatherheads) המשעמם על קבוצת פוטבול בקולג' ב-1925, "סודות הפרברים" עם מאט דיימון בסוף שנות ה-50, "ציידי האוצרות" המפוספס (רעיון מרתק, הסרט -שמבוסס על ספר- פחות) במלחמת העולם השניה, וגם המיני סדרה "מלכוד 22" שבאה והלכה לפני שנתיים מבלי שתזכה להתייחסות רבה. בשנה שעברה הוא קפץ לסרט המדע-בדיוני "שמי חצות" הגרוע, והשנה נוכל לראות את סרטו The Tender Bar עם טיי שרידן ובן אפלק (שני הסרטים האחרונים מבוססים גם הם על ספרים). בכולם יש בעיקר גברים ועוסקים בחבורות של גברים כמו שיש ב"הבחורים בסירה".

ג'ורג' קלוני על סט הצילומים של "סודות הפרברים" (2017)

הבחורים בסירה הם שמונת החותרים (וההגאי שלהם) באחת מהתחרויות הקבוצתיות הקשות ביותר בספורט הדורש מאמץ בלתי פוסק לאורך קילומטרים ותיאום מושלם בין כל הספורטאים. העלילה מתרחשת בשנים של אחרי המשבר הכלכלי של 1929 ולקראת אולימפיאדת ברלין ב-1936.
התיאורים בספר של טבע, נוף, חלקיקי האור בבית המלאכה הם קלישאתיים, מתאמצים להיות ספרותיים-מתפייטים, חיקויים למה שבראון חשב שצריך להיות בספר שכזה. הציטוטים בתחילת כל פרק מאולצים ומהר מאוד דילגתי עליהם, ויש גם אין-סוף ציטוטים מעיתוני התקופה כמו רק כדי להוכיח שהוא ערך תחקיר מקיף ויסודי. המתח והעניין האמיתי נעוצים בתחרויות החתירה הרבות (בסרט נראה פחות מהן, בשביל זה הומצא המונטז').

הספר מתמקד בג'ו רנץ, בחור שקט וחברותי, שמגיל נעורים חי בעוני מחפיר אחרי שאשתו השנייה של אביו לא רוצה אותו איתם בבית הרעוע שלהם. גם אם זה לא היה ככה במציאות זה יתרחש בסרט בלילה: אביו כפוף הראש מול הנחישות של אשתו בחדר חשוך שמואר במנורה אחת. לפני שהוא יצא מהבית ומחייהם ג'ו יסתכל על אחיו למחצה הצעירים שאוהבים אותו ושגם אותם הוא נאלץ לעזוב. הוא יתרחק מהבית ברגל לאור קלוש של הירח. ונראה אותו נמרץ ונחוש למחרת היום.
ג'ו בולט בקמפוס אוניברסיטת וושינגטון, שלא נחשבה למובילה בתחום שבו שלטו הנבחרות של האוניבסיטאות המובילות בחוף המזרחי שבהן בעיקר למדו העשירים והמיוחסים, האמריקאים הטיפוסיים. ג'ו תמיד רעב ואוכל בתאווה כשמוצע לו אוכל בחינם.

אחרי שיבססו את הרקע המשפחתי של ג'ו, קשייו הכלכליים ואישיותו הוא יראה במקרה סירה עם חותרים במים ובמקרה יחליט לנסות להצטרף לנבחרת. מאות סטודנטים נרשמים להצטרף לנבחרת בספורט הפופולרי מאוד דאז אך רק מעטים צולחים את המבחנים הקשים והתובעניים שמשאירים את כל הגוף דואב ואת כפות הידיים כאובות. אז יתחיל החלק הבא של הסרט: הפיכת הסטודנטים לספורטאים מיומנים ונבחרת מגובשת והמטרה הראשונה שלהם: תחרות חתירה מול אוניברסיטת ברקלי מקליפורניה. (גם אביו של השחקן יו לורי, זוכה מדליה אולימפית בחתירה, מוזכר בספר אבל לא בטוח שיגיע לסרט.)

דמויות מפתח בסיפור ובחייו של ג'ו הם מאמן הקבוצה ובונה הסירות האגדי שבקמפוס (תפקידים נהדרים לשחקנים מבוגרים), ששניהם לוקחים אותו תחת חסותם. ג'ו הרצוץ והעייף יילך בתום יום אימונים אל בונה הסירות, כניסתו הראשונית אל שטח המספנה שבה מוצבת שלדה ארוכה ומרשימה של הסירה -שתשתמש אותם בתחרויות עתידיות- תהיה מהוססת, עם תקריב ליד של ג'ו שתלטף את הדופן החלקה הארוכה. הם ינהלו שיחות על החיים, התחרות כמשל לעולם שאי הוודאות בו גדולה מתמיד, "מה אתה רוצה לעשות? אתה רוצה את זה באמת?". לנשים בקושי יש תפקיד בספר/סרט מעבר לאמא החורגת הרעה ולבחורה שג'ו מתאהב בה. החותרים גבוהים, רזים ושריריים, וסביר להניח שיהיו יפים יותר מהצוות האמיתי שיש תמונות שלו בספר. השחקן היחיד שהוכרז על ליהוקו עד עתה הוא קיילום טרנר האנגלי כג'ו. טרנר שיחק בשני סרטי "חיות הפלא" וב"אמה".

קאריס ואן הוטן בתור לני ריפנשטאל בסרט "המירוץ" (2016) על ג'סי אוונס

אני מקווה מאוד שהסרט לא יתחיל עם סיפור מסגרת כלשהו.
כמה מהחלקים הטובים ביותר בספר עוסקים בהכנות בברלין לקראת האולימפיאדה, היקף הבנייה העצום שנועד להעצים ולעשות רושם על אומות העולם, וסביב הבמאית לני ריפנשטאל (שכבר שנים רבות רוצים לעשות עליה סרט עלילתי; ג'ודי פוסטר היתה אמורה לשחק ולביים, אחרי זה הבמאי סטיבן סודרברג עסק בכך. מתישהו ייעשה עליה סרט), שסביר להניח שיופיעו ממש ברקע הסרט; אנשי מחשבים ישחזרו את אתרי הבנייה הגרנדיוזיים ההולכים ונבנים בעיר לקראת הפתיחה, כולל האתר לתחרויות החתירה. שחקנית גרמנייה כלשהי תגיח לרגע עם מצלמה ותגיד לפועלים: "תחפרו שם" כדי שתוכל לקבל זווית טובה לצילום התחרויות. ריפנשטאל היא זאת שהציבה מסילה למצלמה לאורך מסלול ריצת ה-100 מטרים כדי להיות בקו אחד עם הרצים. אלו היו המשחקים האולימפיים הראשונים שבהם היה טקס פתיחה מרשים, הפעם הראשונה שהובא לפיד אולימפי מאש באתונה (מסורת שנמשכת עד היום), ולא ידעתי לפני הקריאה על המאבק שהתנהל בארה"ב ובארצות מסוימות בעולם להטלת חרם על המשחקים האולימפיים בגלל עליית הנאצים והחוקים החדשים במדינה, ושהיתה העמדת פנים מאורגנת של "הכול טוב פה" של הנאצים לשבועות של המשחקים.

נראה את חוסר ההצלחה של הנבחרת הצעירה: משוט יתקע במשוט, משוט יעוף למים, הסירה תתהפך והם יתרטבו לגמרי, כמובן; חותרים בתנאי גשם קשים בסיאטל הגשומה והקפואה; הבחורים יוצאים לבלות בין האימונים ומתחילים עם בחורות; ההצלחה שלהם לעבוד יחד כצוות, מחליקים יפה מעל המים; ההתרגשות של כולם לקראת התחרות שתקבע איזו נבחרת תישלח לייצג את ארה"ב והנחיתות מול המסורת של המעצמות מהחוף המזרחי; המאמן מסיט את עיניו מהנהר אל שעון העצר העגול בידו; הרגע המרגש שבו ג'ו מתאחד עם אביו ואחיו הצעירים, בתמיכת חברתו האוהבת; הקהל הרב שמצטבר על הגדות כדי לצפות בתחרויות (עשרות אלפים הגיעו לאירועי הספורט שהיו מהגדולים ביותר של התקופה ההיא), קרייני הרדיו ששידרו את המאבקים אל מַקלטים בבתים ברחבי המדינה (סתם אנשים וקרובי משפחה מתאספים ליד מכשיר הרדיו במטבח או בסלון, עוצרים ממלאכתם לכמה דקות מותחות, אישה עם מגבת מטבח בידה): כבר עכשיו אין לי כוח לתיאורים של השדרנים על מה שאנחנו יודעים על הנבחרת כי ראינו את הסרט ותיאור המרוץ שאנחנו רואים לפנינו במקום לתת לתמונות לדבר; השמחה והצהלות כשהסירה שלהם חוצה ראשונה את קו הסיום; המאמן עוצר את שעון העצר בזמן שיא; ההכנות לנסיעה לברלין (לוועד האמריקאי לא היה כסף לשלוח אותם), ההמון הצוהל הנפרד מהספורטאים שעולים אל הספינה שתפליג מניו יורק לאירופה; תקריב לשעון העצר; האצטדיון האולימפי המפואר. אני לא מאמין שיצליחו להימנע ממפגש חולף של חלק מחברי הנבחרת עם ג'סי אוונס ("זה אוונס, הוא רץ מהר"), והניצחון בברלין, כמובן. עטורי מדליות על דוכן המנצחים צריך להיות סוף הסרט, אבל בטח יהיו עוד כמה דקות של השיבה שלהם למולדתם, וכמה כתוביות מסכמות מיותרות על חיי הדמויות המובילות, כולל שנת מותם.

סטיבן ג'יימס (במרכז) בתור ג'סי אוונס בסרט "המירוץ" (2016)

שכבר אתן ציון לסרט שעוד לא צולם? לא, אחכה עד שאראה אותו קודם.