מזכיר במעט את"השתולים" של סקורסזה, ג'יימס גריי לוקח אותנו ב"הלילה הוא שלנו" להסתכלות מעניינת ומלוהקת היטב, על האנשים הטובים הפעם. כאלו שמביאים להפלתם של קרטלי סמים, עם כל הסיכונים והבעיות שכרוכות בדבר.
הבמאי ג'יימס גריי לוקח את הזמן שלו בין הסרטים. גם לשני סרטיו הקודמים הוא כתב את התסריט, אבל ההפרש בין כל סרט הוא 6-7 שנים. ב"רחובות מושחתים" שלו מ-2000, השתתפו גם אז חואקין פיניקס ומארק וולברג בתפקידים הראשיים, אך הסרט כשל בקופות. סרט הביכורים שלו מ-1994, "אודסה הקטנה" (ש.ל.ר) אפילו לא הופץ בארץ למיטב ידיעתי.
"הלילה הוא שלנו" מציג סיפור מרטיט עצבים. כזה שכבר ראינו לא-פעם בסדרות המשטרה הטלויזיוניות, אבל הפעם עם בחבילה מסתתרים כמה שחקנים מעולים. בקאסט המצוין של הסרט מופיעים חואקין פיניקס ורוברט דובאל, יחד עם מארק וולברג ואווה מנדז. לפיניקס לא היה כל כך הרבה מזל בשנים האחרונות עם הסרטים שבחר לעשות, אבל סוף סוף הוא נותן הופעה מרשימה. גם אווה מנדז מצליחה ללכלך את הרקורד שלה עם כל מיני קומדיות מטופשות, אבל הנה, הגיעה פעם נוספת שהיא עשתה בחירה נכונה.
שם הסרט, "הלילה הוא שלנו", מופיע באותיות מיניאטוריות על הטלאי שעל מדי שוטר. את השוט בשחור-לבן הזה, אנחנו מקבלים כאילו במקרה אחרי כמה תצלומים של אלימות, ושל שוטרים. ברור שהסרט הולך לדבר על שוטרים. ברגעים הראשונים, לא ברור לצופה למה אנחנו בכלל נשארים עם השקופית הזו, שכל מה שרואים בה הוא טלאי משטרה. בגלל ההשתהות הארוכה, אנו נאלצים לקלוט את שם הסרט מתוך הטלאי. משחק חביב.
בובי (פיניקס) וג'ו (וולברג) הם אחים למשפחת גרוזינסקי. האב, אלברט (דובאל), הוא סגן-פקד המשטרה, ומקורב יותר לג'ו, שמתפקד אף הוא במשטרה, כקצין סרן. בובי מרגיש ניכור מוחלט מהמשפחה, ואפילו שינה את שם המשפחה שלו ל"גרין". הוא מנהל מועדון מצליח בברוקלין שיש לו הכל – כסף, סמים, ואהבה ליפיפיה אמדה חוארז (מנדז). בעליו של המועדון, מרט בוז'ייב (מוני מושונוב שלנו), הוא כמו אבא בשבילו, אבל גם קרוב משפחה לאנשים מהמאפיה הרוסית, בינהם אחיינו, ואדים נז'ינסקי (אלכס וידוב).
הקשר ההדוק בין בובי לבוז'ייב, שיכול להוביל אותו בקלות לאחיין נז'ינסקי, הוא בדיוק הסיבה שג'ו ואביהם רוצים בעזרתו. וולברג כהרגלו, לא מתאמץ מדי לשנות תפקידים, ושוב מגלם את הפרד חמום-המוח. דובאל מצטיין בתפקיד האב האפטי לבנו, ומזכיר היטב לבובי מדוע הוא מתכחש למשפחתו. אבל אחרי מאבקי כוח בין ג'ו למאפיה, מתנקש כמעט מצליח להרוג אותו, ומכניס אותו לבית חולים במצב אנוש. בובי המודאג מתחרט על שלא עשה זאת כבר קודם, ומחליט להפליל את נז'ינסקי כפי שנתבקש קודם.
חואקין פיניקס מוכיח בתפקיד הניצוד שהופך לצייד, את מידת המשחק המעולה שלו. הדמות שלו סובלת מכמה סצינות לא קלות, במצבי רוח לא פשוטים, ופיניקס מצליח לעמוד בהם בראש מורם. דמותו של בובי מתפתחת יפה מאד לאורך הסרט, ויחד עם אמדה, מתארים בקוים מדאיגים מאד את חייהם של עדי המדינה הנלקחים בחסות המשטרה. גם מנדז, בתור אמדה, ממשיכה להפתיע עם יכולות משחק שפשוט מתבזבזות פעם אחר פעם על קומדיות מטופשות שהיא מלקטת בדרך.
דווקא מוני מושונוב לא הצליח להיות אמין בסרט. מושונוב הוא אחד השחקנים המועדפים עלי בארץ, אך לא הצליח להביא את הדמות שלו לגילוי רגשות סבירים ומעניינים ככל שהסרט התקדם ודמותו נחשפה עוד ועוד. במקום, בוז'ייב בגופו של מושונוב מוצג כסמרטוט רצפה שכולם דורכים עליו ואיש אינו מתיחס אליו. זוהי אינה הופעתו הראשונה של מושונוב בסרט אמריקאי, וגם לא תפקידו הקשה ביותר. עבור חתונה מאוחרת, שם עשה תפקיד מעולה, היה צריך מושונוב להתאמץ הרבה יותר ולמד גרוזינית לצורך תפקיד האבא הקשה.
סיפור עדי המדינה הנמלטים על חייהם מפני מתנקשים, מובא כאן באור מוחלט עליהם. להבדיל מסדרות הטלויזיה, הסיפור הקשה לא נבלע בתוך ההסתכלות על השוטרים האמיצים בניסיון לגונן על חיי העדים. במקום, אנו נחשפים לבעיותיהם השוטפות של העדים, לסיכונים הרבים שהם לוקחים, לטעויות שהם עושים, והכל דרך הליהוק המוצלח של פיניקס ומנדז. עבודת הצילום של חואקין בקה-אסי לצד עבודת העריכה של ג'ון אקסלרד, נותנים את הליטוש הסופי.
דירוג: 
