9 ביולי 2022 בשעה 10:00

"דרך הולינגטון" – ביקורת: בימוי ומשחק טובים מתקלקלים מתסריט מרושל

"דרך הולינגטון". אנה מקסוול מרטין, רייצ'ל סטירלינג.

"דרך הולינגטון" ("הולינגטון דרייב") היא מיני סדרת מתח בריטית, בעלת 4 פרקים ובאורך כולל של 3 שעות, אשר נוצרה על ידי סופי פטצל ("דם סמיך") ועוסקת בהיעלמותו של אלכס בוייד, ילד שנהג לספוג השפלות בבית הספר על ידי חבריו. גיבורת הסרט היא תרזה (אנה מקסוול מרטין), שחושדת שבנה קשור להיעלמות וחשדה נופל גם על אווה, שהיא אחייניתה, בת גילו של בן וחברתו הטובה ביותר. מנגד ניצבת הלן (רייצ'ל סטירלינג), אמה של אווה, שעושה הכל כדי להסיט את החשד מהבת שלה לעברו של בן.

מיני סדרות מתח בנות 4-6 פרקים מרכיבות, אולי, הז'אנר הנפוץ ביותר בטלויזיה הבריטית, כשעוד בשנות ה-80 המוקדמות נהגתי לצפות ביצירות כגון האדפטציות לפי די ג'יימס ("מותו של עד מומחה", "תכריכים לזמיר", "כסו את פניה" ו"המגדל השחור" – המצויינות כולן, אפילו עבור ילד כבן 10 שהייתי) שהציגו את הכוכב הלא זוהר, רוי מרסדן כבלש אדם דלגליש, שהיה ידוע פחות או יותר לכל בית אב בישראל בזכות העובדה שהערוץ הראשון היה הערוץ היחיד בטלויזיה הישראלית ושידר סדרות אלה בפריים טיים.

"דרך הולינגטון". אנה מקסוול מרטין, רשן סטון.

הדוגמה הטובה ביותר מהעת האחרונה היא הסדרה "ברודצ'רץ'", עם הכוכבים המאוד זוהרים דייויד טננט ואוליביה קולמן כצמד בלשים שפותרים מקרי רצח ואונס בעיירה בדיונית בשם הזה במחוז דורסט.
הבעיה היא שברודצ'רץ' כבר הרבה פחות טובה והרבה יותר גנרית מאשר אותן יצירות קלאסיות מהאייטיז והבעיה העוד יותר גדולה היא שמאז ברודצ'רץ', כל הסדרות הבריטיות שיצא לי לראות מהז'אנר הזה (ואפילו "הסודות של איסטאון" האמריקנית) נראות כמו פלגיאט חיוור של ברודצ'רץ', הלא מבריקה כשלעצמה, כאמור.

"דרך הולינגטון" איננה יוצאת דופן ואף חלשה מרובן של קודמותיה, מכיוון שבנוסף למבנה הקבוע והידוע מראש (הצגת תעלומה, סימון חשודים מיידיים שכמובן מתבררים כחפים מפשע ובסופו של דבר גילוי הרוצח/אנס שבאופן הכי צפוי בעולם הוא תמיד האיש הכי פחות צפוי בקאסט), הפעם הסיום היה צפוי ביותר (גיליתי אותו בקלות בשלב די מוקדם) והעלילה כולה הייתה כתובה ברישול, כשבנוסף לסיום הצפוי, היא כללה כמה וכמה בחירות תסריטאיות שאינן מתקבלות על הדעת לחלוטין ולא אתן דוגמאות כדי לא לספלייר.