"אייכמן: ההקלטות האבודות". אלי גורנשטיין (משמאל) מגלם את אדולף אייכמן. צילום: אליתיאל ציון.
בשנת 1963 פירסמה הפובליציסטית והפילוסופית הנודעת, חנה ארנדט, את סיפרה המפורסם "אייכמן בירושלים: דין וחשבון על הבנאליות של הרוע", שנכתב בעקבות הסיקור שהעניקה ארנדט למשפט אייכמן, מטעם מגזין "הניו יורקר". הספר עורר מחלוקת רבה, משום שבניגוד להנחה המקובלת, ארנדט טענה שהשואה לא נגרמה אך ורק בגלל האידאולוגיה ותורת הגזע האנטישמיות, אלא גם בגלל הבנאליות של העדר שנגרר אחר ההמונים לביצוע מעשי הזוועה. לראייתה, אייכמן לא היה אידאולוג גדול אלא בורג קטן.
סוגיה זו היא גם העומדת במרכז הסדרה הדוקומנטרית "אייכמן: ההקלטות האבודות" של "כאן 11".
הסדרה, שבוימה ונכתבה בידי יריב מוזר ("שבלולים בגשם", "בן גוריון, אפילוג") והופקה כקו-פרודוקציה ישראלית-אמריקאית, בוחנת, באמצעות שילוב של קטעי ארכיון (שנצבעו לראשונה בצבע) וקטעים מתוסרטים בגילום שחקנים, את הטענות שהועלו בבית המשפט על ידי אדולף אייכמן, שלפיהן הוא היה רק בורג קטן במערכת ולכן אינו נושא באחריות לרצח עם ומעמתת טענות אלה עם ההקלטות של העיתונאי הפרו-נאצי וילם סאסן, אשר נחשפות בפעם הראשונה בפני הציבור הרחב. בהקלטות מראיין סאסן את אייכמן בבואנוס איירס בשנת 1957 ושומע ממנו בקולו שהאידאולוגיה היא שדחפה אותו לעשות את מה שעשה (הוא אפילו מביע צער על כך ש"המלאכה לא הושלמה עד תומה").
"אייכמן: ההקלטות האבודות". רוי מילר. צילום: אליתיאל ציון.
לאחר צפיה בפרק הראשון, אני לא בטוח שיש בסדרה ערך מוסף אמיתי, שיאיר את עיניי, ילמד אותי דברים שטרם ידעתי, לאחר שצפיתי כבר בעשרות תכנים בנושא השואה ומלחמת העולם השניה. ניכר שהטריגר העיקרי ואולי היחיד לעשייתה, הוא החשיפה של ההקלטות, כשבפעם הראשונה אפשר לשמוע את אדולף אייכמן מודה בעצמו, בקולו שלו, שעשה את מה שעשה, לא בגלל שקיבל פקודה אלא כי זאת הייתה האידאולוגיה שלו. אולם, מעבר לאפשרות לשמוע את אייכמן מודה בכך שהיה אחראי לישום "הפתרון הסופי", עניין שאינני מזלזל בו כלל וכלל, אין כאן תגלית מהותית- קיום הקלטות ידוע כבר כ-60 שנה וחלקים מתומללים מתוכן התפרסמו בארה"ב עוד בטרם קיום המשפט. אין אף ישראלי או יהודי שאמור ליפול מכסאו בתדהמה למשמע הנאמר בהן, אולי רק ללכת לשירותים ולהקיא קצת.
השאלה שהצופה צריך לשאול את עצמו, בסופו של דבר, היא האם העובדה שההקלטות הן בעלות חשיבות היסטורית יוצאת דופן אמורה, באופן אוטומטי, להעניק לסדרה תוקף של יצירה חשובה.
והתשובה היא שיצירה קולנועית, או טלויזיונית היא מכלול של אמצעי מבע שנועד למקסם את החוויה שעובר הצופה. במקרה הזה, אני לא מוצא ערך סינמטי מעבר לפונקציונליות הבסיסית של העברת האינפורמציה אל הצופה.
הקטעים המתוסרטים והמבויימים, שנועדו להמחיש את התקופה והמקום שבהם ההקלטות התבצעו, חסרי ערך וטעם. לראות את אלי גורנשטיין מנסה לחקות את המימיקה של אדולף אייכמן היא מגוחכת, במקרה הטוב.
"אייכמן: ההקלטות האבודות", תמונת אדולף אייכמן האמיתי במשפט שלו בישראל. צילום באדיבות יח"צ כאן 11 וארכיון המדינה.
הוויסאובר שמלווה את החומר המצולם, גם מרגיש מלאכותי וחסר ערך מוסף, מכיוון שהוא חוזר על מה שנאמר כבר קודם לכן על ידי המרואיינים, ולא תורם שום אינפורמציה נוספת. לדוגמה, בתחילת הפרק הראשון, נאמר בוייסאובר כי "כמו רבים מחבריו, אייכמן בורח למחוז ילדותו, המעוז האחרון של הרייך השלישי".
לא נאמר באיזה מחוז מדובר ואילו מחבריו של אייכמן ברחו לשם, ובאמת שעניין אותי לדעת. אז בשביל מה אני צריך ווייסאובר?
בשורה התחתונה, אפשר היה לקחת את חומרי הגלם שמרכיבים את היצירה, להוציא משם את הסצינות המתוסרטות ואת הווייסאובר שממילא לא מוסיפים דבר, ומה שהיה נשאר אלו אותן הקלטות היסטוריות בליווי מרואיינים שמספרים את הסיפור ושמים את ההקלטות בקונטקסט הנכון- מה שנקרא כתבת עומק, מהסוג שמשדרים ב"רואים עולם" ו"אולפן שישי" ואולי, רק אולי, באמת היה עדיף כך.
אייכמן: ההקלטות האבודות (ישראל, ארה"ב, 2022)
בימוי: יריב מוזר | תסריט: יריב מוזר | משחק: אלי גורנשטיין, רוי מילר | מוסיקה מקורית: טל ירדני | צלם ראשי: שחר רזניק
שידור: 3 פרקים החל מה-7 ביוני, בימי שלישי בשעה 21:15 בערוץ כאן 11 ובדיגיטל. קדימון: