"האשמה". בן אטאל.
"האשמה" (שהייתי מתרגם ל"ההאשמה", כדי שיהיה ברור שלא מדובר באשמה) הוא סרט דרמה צרפתי הנוגע בפרשנות ששני צדדים נותנים לאירוע לילי שמטלטל את חייהם וחיי משפחותיהם. הסרט שעלה לאקרנים בחמישי האחרון גם הוקרן בפסטיבל ירושלים בהקרנה חגיגית בהשתתפות יוצריו. מה שמתחיל מצוין מקבל תפנית באמצעו והופך לסרט איטי ונמרח עם הרבה יותר מדי התעסקות בנושאים ברורים מאליהם או לא רלוונטיים לעלילה. התוצאה לא נוראית, רק מאכזבת אחרי התחלה כל כך טובה.
נראה שלבמאי ולתסריטאי איוואן אטאל, שהחל דרכו כשחקן, היה חשוב להעביר באמצעות הסרט איזשהו שיעור על מוסר, חשיבותה של נקודת מבט והמהירות בה הציבור שופט, יותר מלדאוג שהסרט יישאר מעניין. התסריט מתבסס על הספר "עניינים אנושיים" של קרין טויאל שעובד על ידי אטאל ביחד עם יעל לנגמן. לא זר לאטאל לביים בני משפחה – את בת הזוג שלו שרלוט גינסבורג ("הבטחה עם שחר", "מלנכוליה") הוא ביים לא מעט, ואף שיחק לצידה במספר סרטים, ואת בנם בן אטאל בחמישה סרטים בתפקידים קטנים. גם הפעם שניהם משתתפים, רק שאטאל הצעיר לוהק בתפקיד הראשי.
"האשמה". פייר ארדיטי, שרלוט גינסבורג.
אלכסנדר פארל (בן אטאל) מגיע לחופשה קצרה הביתה בפריז מלימודיו בסטנפורד לכבוד טקס בו אביו יקבל פרס. אביו, ז'אן פארל (פייר ארדיטי, "התקופה היפה בחיי") הוא עיתונאי ומנחה תכנית אקטואליה שיודע להיות מקסים לכולם, מלבד למשפחתו. ההשקעה שלו בעבודתו וחוסר הנאמנות שלו הם מה שהרחיקו ממנו את אמו של אלכסנדר, קלייר (גינסבורג), נואמת פמינסטית, שלאחר הגירושים מצאה זוגיות טובה ויציבה עם אדם (מתיה קסוביץ, "אמלי", "חיים של אישה אחרת"), שלו שתי בנות מנישואיו הקודמים.
בעוד אדם רק מזדהה כיהודי (ומחזיק בביתו הרבה יותר מדי חנוכיות, כי כנראה ככה מסמלים יהודים בימינו - בחירה תמוהה לבמאי היהודי של הסרט), גרושתו ואלרי (אודרי דנה) חזרה בתשובה ומגבילה גם את החופש של בנותיה. הגבלות אלו הן מה שדחפו את מילה (סוזאן ג'ואנה) בת ה-17 לעבור לגור עם אביה ובת זוגו קלייר. למרות שלא פגש את בנו זמן רב, לז'אן חשוב יותר להתעסק בענייניו היומיומיים ואף לפתות מתמחה שעובדת עבורו. לכן למרות שהתמקם בבית אביו, אלכסנדר מסכים להצטרף לארוחת ערב בביתה של אמו, בו יפגוש לראשונה את אדם. נראה שהמציאות של חייהם לא פשוטה ומלאה משקעים, אבל מתנהלת על מי מנוחות. מציאות זאת הולכת להתערער בעקבות סערה שתפגע בהם ותאיים להטביע את כולם, ולהפוך את הצופים לשופטים.
"האשמה". בן אטאל, סוזאן ז'ואנה.
אטאל מגלם את דמותו המורכבת של אלכסנדר באופן אמין ומלא רבדים. הוא מהלטט בין חלקיה השונים של אישיותה בצורה חלקה – מהילדותיות לבגרות, מהתמימה ולתוקפנית, ומשאיר אותה קוהרנטית. גינסבורג, כרגיל, מהפנטת בכל רגע על המסך. למרות שנאומיה הפמינסטיים עלולים להתיש, היא מעבירה אותם בלהט, ומצליחה לרגש. ארדיטי קולע במדויק לתפקיד של המשכיל, העשיר והמנצל. גם קסוביץ לא מאכזב ומעביר את הדואליות הטרגית של דמותו. בתפקידה הראשון בקולנוע ג'ואנה נותנת הופעה מרשימה. לא הכי מהוקצעת, אבל משרתת את מטרתה. בנג'מין לאוורן (שידוע לשמצה מ"נאום החתונה") מצליח קצת לזכות באהדתי המחודשת בזכות תפקידו כאן. הוא נותן דמות עגולה שמלאה בנחישות, לא משחקת משחקים ומחוברת לקרקע.
האופי השונה של הצילום בסצינות השונות תורם לתחושה שמועברת לצופים. יש את התמונה היציבה בסצינות הרשמיות, לעומת התנועתיות של הסצינות המשפחתיות והתזזיתיות של האירוע המרכזי של הסרט. העיצוב של הסטים מהמם ולמרות הנושא הקשה המטופל בסרט, מצליח בכל זאת לעורר חשק לעבור לפריז.
"האשמה". בן אטאל.
יש חשיבות ביצירת סרטים מהסוג הזה, כאלו שמערערים בנו את תפיסת האמת האחת המוחלטת, ואם הסרט היה שומר על איכותו מחציו הראשון, הייתי ממליץ עליו בפה מלא. בשל התוצאה הסופית והריחוק מתוכן ממוקד יצירתיות והפיכתו לתוכן דידקטי, אשאיר אותו ב"אפשר לצפות, אבל חשוב לתאם ציפיות מראש".
דירוג: 
האשמה (צרפת, 2021)
בימוי: איוון אטאל | תסריט: איוון אטאל, יעל לנגמן, קארין טויל | משחק: בן אטאל, שרלוט גינסבורג, מתייה קסוביץ', פייר ארדיטי, סוזאן ז'ואנה, אודרי דאנה | מוסיקה מקורית: מתיו למבולי | צילום: רמי שברן
הפצה: סרטי נחשון, החל מה-28.07.2022 בבתי הקולנוע. לחצו כאן לזמני הקרנה וכרטיסים לקולנוע. קדימון:
סרט מצויין, אינו בנאלי כלל ועיקר; אך גם אינו לוקח סיכונים. ההתנגשות בין עמדות פמיניסטיות לבין הקשפת עולם מסורתית צדקנית מיוצגת יפה בתפקיד של האם בביצוע שרלוט בינסבורג המצויינת כתמיד. אילו גיבור הסרט היה יוצא זכאי, הסיום היה מעורר הרבה יותר מחשבה.המשחקה של שרלוט גינסבורג מעולה כמו תמיד….
חבל שהכותב לא הזכיר את נאומי הסיכום המצויינים במשפט שהיו לדעתי רגעי השיא של הסרט ודווקא לקראת סופו
סרט כל כך ארוך ומעיק שנדברנו ויצאנו לפני הסוף! עכשיו אני מבינה שהוא הואשם באונס בסופו של דבר
סרט עמוק ומעורר מחשבה,במיוחד לגבי אי קיימותה של אמת אחת מוחלטת אלא ייצוגים שונים שלה שתלויים בתרבות,דת, חינוך,הלך רוח.וכו.
הסרט מתפתח מאוד יפה אם כי ארוך מידי לטעמי.
נאומי הסיכום בסוף הם קולנוע במיטבו